ישראל ב-OECD מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה והתעשייה
מדינות ה-G20 עושות מאמץ משותף לקדם צמיחה כלכלית עולמית, אולם מאמצים אלו הוכחו כבלתי מספיקים עד כה ולו כדי לחזור להיקפי הצמיחה ערב המשבר הכלכלי של 2008.
ב-G20, חברות 19 הכלכלות הגדולות ביותר וכן האיחוד האירופי. כלכלות אלה מייצגות כשני שליש מאוכלוסיית העולם, כ-85% מהתל”ג וכ-80% מהסחר העולמי. מכאן, כי להסכמות על צעדים כלכליים משותפים יש משמעות רחבה, הן בקרב המדינות החברות והן ככוח משפיע על שותפות הסחר שלהן. עם פרוץ המשבר הכלכלי בשלהי 2008, התכנס לראשונה ה-G20 בפורום ראשי המדינות לשם פעולה לצמצום נזקי המשבר ויציאה ממנו.
בפסגת ראשי ה-G20 בספטמבר 2013 הוחלט על פיתוח אסטרטגיית צמיחה מקיפה להשגת צמיחה חזקה יותר, בת קיימא ומאוזנת. לשם כך, ביקשה ה-G20 מה-OECD, הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית (ה-IMF) לחבר דו”ח רקע, שיסייע לזהות את סדרי העדיפויות מבחינת מדיניות ויהיה לעזר בעבור המדינות לפיתוח אסטרטגיות צמיחה לאומיות, המתרכזות בארבעה תחומים: סחר, השקעות, תחרות ותעסוקה. הדו”ח, שחיברו הארגונים ל-G20 סיכם, כי על המדיניויות לשאוף להשיג שלוש מטרות:
- העמדת היקפי הייצור בחזרה ברמות הפוטנציאל
- הגדלת הפוטנציאל
- הגברת איזון הצמיחה
אף שקיימת שונות רבה בין המדינות החברות מבחינת מדיניות קיימת והצעדים שיש לנקוט, קיימת הסכמה, כי קיימים אתגרים משותפים, כגון הפחתת חסמי סחר ופיתוח שרשראות ערך עולמיות.
במפגש שרי האוצר של הארגון לפני כשנה בפברואר 2014, קבעו החברות מטרה להגדיל את הצמיחה הכלכלית העולמית ב-2% עד 2018, מעבר לתחזיות הצמיחה הכלכלית של ה-IMF מ-2013. אם יצליחו להשיג מטרה זו, 2 טריליון דולר יתווספו לכלכלה העולמית ומיליוני מקומות עבודה חדשים. חברות ה-G20 הגיעו להסכמה במפגש, שנערך בנובמבר האחרון בבריסבן, על 800 מחויבויות מדיניות, שאם יאומצו, יאפשרו להשיג את יעד הצמיחה.
ה-OECD ערך חישוב קודם לכן של 950 אמצעים/מחויבויות המדיניות, שבטיוטות אסטרטגיות הצמיחה הלאומיות, שהמדינות העבירו לו והמירו אותם לנתונים כמותיים, אשר הוכנסו למודל כלכלי ואפשרו לחשב את השפעתם על הצמיחה. השפעות האמצעים תורגמו לשינויים ברמות הפריון והתעסוקה מצד ההיצע, בהתבסס על ממצאים כלכליים ממחקרים בינלאומיים. לפי החישוב שנערך, האמצעים הללו, אם יאומצו, יביאו לתוספת של כ-1.8% לצמיחה הכלכלית העולמית. מתוך 950 האמצעים, 13% סווגו כאמצעי סחר. הנתונים הוכנסו למודל הסחר והצליחו להוציא מהמודל את הסטות הסחר, שהאמצעים גורמים. חלק ניכר מהאמצעים סווגו כ-Trade Facilitation (פישוט הליכי סחר) וכלל המדינות לקחו על עצמן מחויבויות בתחום זה. התועלת של אימוץ האמצעים מסוג זה בלבד הינה שוות ערך לכ-0.3% צמיחה. מחויבויות נוספות הינן בהשקעה בתשתיות, הגברת ייצוא של SMEs (עסקים קטנים ובינוניים) ועוד.
נראה, אם כן, כי למדיניות סחר תפקיד מפתח בהשגת יעד הצמיחה השאפתני של הארגון. מה שנותר כעת הוא החלק הקשה באמת והוא יישום הרפורמות ברמה הלאומית והבינלאומית. חלק מהרפורמות ידרשו שינויי חקיקה ואימוצן יעמוד בפני לחץ פוליטי. בשל כך, ישנה חשיבות לתהליך מעקב במסגרת הארגון כדי לוודא שהיישום נעשה כמתוכנן וכדי להפעיל לחץ הדדי לקדמו.
בישראל, משרד הכלכלה ניסה בשנים האחרונות לייצר רפורמות חדשות בתחום הסחר, שיגבירו את הצמיחה ויקלו על יוקר המחייה המכביד על האזרחים הישראלים. בשנת 2012 “ועדת קדמי”, שהוקמה לשם בחינת רמת התחרותיות והמחירים בשוק מוצרי המזון והצריכה, המליצה על הגברת שקיפות המחירים לצרכן, הגבלת ריכוזיות קמעונאית ברמה האזורית, עידוד עסקים קטנים, איסור הסדרים בלתי תחרותיים ביחסי ספק-קמעונאי, הפחתת מכסים ועוד לשם הוזלת סל הקניות של המשפחה הישראלית ולחיזוק כוח המיקוח של הצרכן.
בשנת 2003 הודיעו שרי הכלכלה והאוצר, במסגרת דיון קבינט יוקר המחייה, על הקמת צוות בינמשרדי בראשות מנכ”ל משרד הכלכלה, עמית לנג וסגן הממונה על התקציבים באוצר, יונתן רגב, שיפעל להסרת חסמי ייבוא, שיש בהם על מנת להוזיל את יוקר המחייה ולהגביר את התחרותיות במשק. בסוף שנת 2014 קבינט יוקר המחייה אישר את המלצות “ועדת לנג” להגברת התחרות והסרת החסמים בייבוא, במטרה להוביל למהפכה בשיטת הייבוא לישראל. עיקרי ההמלצות נוגעים להתאמת שיטת הייבוא בישראל לזו הנהוגה במדינות המפותחות. מדובר במעבר משיטת פיקוח טרום יבוא לשיטה של פיקוח בשווקים (Post Market) ולניהול סיכונים.
