ישראל ב-OECD מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה והתעשייה
בזמן משבר כלכלי, המדינה מבקשת לחסוך בהוצאות, מה שמביא בסופו של דבר לפגיעה בתקציבים החברתיים וליצירת פערים. בתוך הפער הזה, בעיקר במשבר הכלכלי האחרון, נוצר קונספט חדש בשם “השקעה חברתית משפיעה או SIB באנגלית (Social Impact Investment), טרנד שאומץ על ידי ה-G8, ארגון ה-OECD ואפילו האפיפיור עצמו. כתבנו על נושא זה לפני כעשרה חודשים וזה זמן טוב לחזור ולבדוק האם השקעה חברתית משפיעה, השקעה פרטית בטובין חברתיים, באמת עובדת, או שאין תחליף להשקעה לאומית של המדינה עצמה.
פרויקט SIB הראשון הושק לפני חמש שנים ועד עתה אפשר למנות 43 פרויקטים כאלו בהשקעה של מעל 200 מיליון יורו. פרויקטים אלו יכולים להיות פרטיים-ציבורים, כלומר השקעות פרטיות בשירותים חברתיים ורווחים מושגים באמצעות הצלחת הפרויקט או ציבוריים-פרטיים, תשלום ציבורי לחברה או קרן פרטית לשם השגת תוצאות חברתיות, כאשר הרווח מגיע באמצעות חיסכון בהוצאות. חשוב לומר, שהסיבה ליצירת פרויקטים אלו לא נובעים רק מריסון תקציבי, אלא גם רצון להכניס חשיבה עסקית יצירתית לתוך בעיות חברתיות לא פתורות כמו עוני, הומלסים, בתי סוהר ועוד.
הממשלה הבריטית, הראשונה להפעיל פרויקט ,SIB הגדירה ארבעה תנאים לפרויקט כזה:
- חוזה הנחתם בין הממשלה לגוף שלישי
- התוצר הינו תוצאה חברתית, שאם מושגת מתוגמלת בתשלום על-ידי הממשלה
- ישנו לפחות משקיע נוסף, שהוא אינו הממשלה או הגוף השלישי
- חלק או כל הסיכון הפיננסי מחוסר התוצאה החברתית הינו של המשקיע עצמו
SIB מהלך קסם על ממשלות רבות, כיוון שמעבר לחיסכון התקציבי הוא מאפשר, בעיקר בעת ריסון תקציבי, לקנות היום ולשלם מחר על שירות חברתי ולכן רעיון זה תפס בעיקר במדינות האנגלו-סקסיות, שהפריטו בעבר שירותים חברתיים רבים כמו: אנגליה, ארה”ב ואוסטרליה.
החלום ושברו
אמנם יש לא מעט פרויקטים המתרחשים כרגע, אך אפשר להעריך באופן מלא רק שניים מהם כרגע וניתן לומר שהם הסתיימו בכישלון. הפרויקט הבריטי התמקד בשיקום אסירים במטרה שלא יחזרו לכלא, הסתיים בעוד מועד עקב החלטת ממשלת אנגליה לייצר תכנית לאומית ולכן המשקיעים לא הפסידו כסף. פרויקט אחר, שנגמר בכישלון, הוא שוב פרויקט שיקום אסירים, הפעם בני-יורק בבית הסוהר רייקר המפורסם וגולדמן-סאקס, המשקיע העיקרי, הפסיד כ-7.2$ מיליארד על פרויקט זה. למרות שמספר לא מעט של אסירים שוקם, היעד לא הושג.
למרות התוצאות הלא משכנעות כרגע, מספר רב של פרויקטים עדיין נמצאים בתהליך ויש לבחון אותם לטווח ארוך. באופן עקרוני, היתרונות המובנים של פרויקטי SIB נובעים מכך, שהם מכוונים תוצאות ולכן גם תהליך ההערכה מתבצע באופן שוטף, כיוון שהתשלום תלוי בזה. המקטרגים טוענים, שפרויקטים אלו משנים את האתוס של השירות הציבורי, שבמקום להיות מכוון תהליכים הופך להיות מכוון תוצאות ולכן בוחרים את הפרויקטים הקלים יותר לשם השגת תוצאות וזונחים אוכלוסיות מוחלשות ביותר. יש לזכור, שכדי שפרויקט זה ייצא לפעול יש צורך בהפרדה בין המשקיע לגוף המפעיל, שלרוב מגיע מהסקטור החברתי ופועל לא רק על-פי אתוס כלכלי.
בפרויקטים, המתרחשים כעת בארה”ב, סוגי התשלום משתנים בין המטרות ובשיקגו למשל, מערכת החינוך הציבורית תשלם למפעילי מערכת הרווחה הפרטית כ-9,000$ על כל תלמיד, שלא יצטרך חינוך מיוחד ו-750$ על כל תלמיד שישפר את יכולות הקריאה שלו מעל הממוצע הארצי.
סיכום: האם יש לזה התכנות?
על הנייר נראה שיש לפרויקטי SIB יתרונות רבים וזהו פתרון נוח לממשלות בזמנים של ריסון תקציבי, אך מצד שני התוצאות הקיימות כרגע לא מעודדות ולא מרשימות במיוחד. מיקור חוץ של שירותים ממשלתיים אינו דבר חדש, אך החדשנות של פרויקט SIB הוא בכך שהוא משלב את המדינה עם גופים חברתיים, כאשר בתווך נמצאים המשקיעים שאינם נותני השירות. ממשלות מחפשות תדיר דרכים חדשות להתמודדות עם בעיות ישנות ועל הנייר, רתימת חדשנות השוק הפרטי לבעיות חברתיות אקוטיות, הוא מתכון מנצח אך נראה שעדיין לא נמצאה דרך המלך.
