מחשב לכל ילד – האם זה נחוץ?

מערכת החינוך משתנה תדיר ולפני עשרות שנים המוצרים החדשניים ביותר היו מקרן שקפים ובעיקר השתמשו בלוח וגיר המוכרים. כיום, לכל ילד יש מחשב, לפחות בבית ונתון זה – 96%, נכון ל-2012. גם בתי הספר התקדמו וכיום 72% מהתלמידים ברחבי מדינות ה-OECD משתמשים במחשב נייח, לפטופ או טאבלט. השאלה היא: האם מחשבים מביאים להישגים, או שאולי האמצעי החשוב הזה הוא לא בהכרח הפתרון לכל הבעיות?

מחקר חדש של ה-OECD מגלה, שדווקא בקוריאה הדרומית, אחת מהמדינות הטכנולוגיות ביותר, המורים לא מתלהבים ממחשבים ורק 42% מהתלמידים הצהירו, שהם משתמשים במחשבים בכיתה. למרות זאת, ציוני תלמידי קוריאה בפיז”ה הם מהגבוהים בעולם והציון, שהשיגו בכישורי קריאה דיגיטליים עומד על 555 נקודות, כמעט 60 נקודות יותר ממוצע ה-OECD. המחקר גם מוצא, שלשימוש אינטנסיבי במחשבים יכולות להיות גם השלכות שליליות, כגון ירידה ביכולות הקריאה, שנפוצות דווקא במדינות, בהן נהוג להשתמש באינטרנט בעבודות הכיתה.

מהי המסקנה מכל הנתונים הסותרים הללו? לפי ה-OECD, השימוש הנרחב בטכנולוגיה נעשה פעמים רבות ללא חשיבה פדגוגית אלא כפיתרון קסמים ולכן ההשפעה שלו על תוצאות החינוך לא בהכרח חיובית. המסקנה הרדיקלית יותר היא, שהשקעה גדולה במחשבים ואינטרנט לא מוכיחה את עצמה, כי דווקא במדינות שהשקיעו בשנים האחרונות ביישום שימוש בטכנולוגיה בכיתה, תוצאות מבחני פיז”ה לא הראו שום שיפור. מחברי הדו”ח מציינים, ששימוש במחשבים הצליח לשפר תוצאות לימוד כאשר הם הגדילו את זמן הלימוד עצמו ולא השתמשו בהם כמטרה. המסקנה הסופית הינה, שטכנולוגיה יכולה להפוך את חווית הלימוד לנגישה ויעילה אך היא לעולם לא תוכל לכסות על לימוד גרוע.

כישורי קריאה למאה ה-21

מה ההבדל בין כישורי קריאה בדף מודפס לבין כישורי קריאה באינטרנט? אין הבדל למעט, שבאינטרנט התלמיד צריך לדעת כיצד לנווט בין הדפים/מסכים ולספוג כמות מידע רבה. המדינות המצטיינות בתחום זה הן קוריאה וסינגפור, עם 555 ו-567 נקודות בהתאמה, וזה לא מפתיע שלהן גם תשתית אינטרנט מהמתקדמת בעולם. למרות זאת, תלמידים במדינות הללו לא משתמשים במחשבים בכיתות יותר מעמיתיהם בשאר מדינות ה-OECD, מה שמלמד על כך, שכישורים אלו יכולים להילמד גם בצורה אנלוגית ולא באמצעות מחשב.

קודם כל שוויון

הפער הדיגיטלי מצטמצם ובכל המדינות פערים בנגישות למחשבים בין קבוצות חזקות למוחלשות הולך וקטן. למרות זאת, הפערים בין התלמידים בכל מה שקשור לכישורי מתמטיקה וקריאה לא הצטמצמו משמעותית, מה שמעיד שגישה לטכנולוגיה היא אינה פתרון קסם. יש להשקיע בהוגנות במערכת החינוך ובעיקר בכישורים בסיסיים ולדאוג, שלכל תלמיד יהיה שוויון הזדמנויות. המדינות הסקנדינביות, קרי דנמרק, פינלנד ואיסלנד, הן בעלות הפערים החברתיים הקטנים ביותר בנגישות למחשבים ובדנמרק, ההפרש בין קבוצות מוחלשות לחזקות עומד על 0.7% בלבד (13.4% ממוצע OECD)

המקרה הישראלי

בעוד בדנמרק, 99.9% מהתלמידים הצהירו, שהם משתמשים במחשב בביתם, בישראל הנתון הוא מהנמוכים ביותר במדינות ה-OECD ועומד על 96.5%, אך זה עדיין שיפור של 1.7% לעומת 2009. בממוצע, התלמיד הישראלי משתמש במחשב מחוץ לבית הספר כ-106 דקות בימי חול, 133 דקות בסופי שבוע ו-25 דקות בבית הספר, זהה לממוצע ה-OECD.

בישראל חלמו בעבר “מחשב לכל ילד” ואמנם בבית הפרטי חזון זה כמעט והתגשם, אך בבית הספר יש מחשב על כל 4.7 תלמידים בלבד ורק 55.2% מהתלמידים הצהירו, שהם משתמשים במחשב במהלך הלימודים, לעומת 72% ממוצע ה-OECD. ציוני פיז”ה בישראל נמוכים יחסית לעומת ממוצע ה-OECD ועומדים על 461 בקריאה דיגיטלית לעומת 497 ממוצע ה-OECD, הממקם אותנו במקום ה-26 מתוך 31 מדינות ואזורים. כמו שנאמר לעיל, ריבוי מחשבים לא מבטיחים כישורים דיגטליים טובים ולכן עולה השאלה כיצד על ישראל לשפר את ציוניה? קוריאה הוכיחה, שאפשר לעשות זאת ללא שימוש נרחב במחשבים בכיתת הלימוד ואולי הפער הישראלי נעוץ דווקא באי-שוויון הזדמנויות, כיוון שהפערים הדיגיטליים בישראל גדולים יותר ורק 80.9% מהתלמידים המוחלשים בישראל מחזיקים במחשב עם חיבור לאינטרנט בביתם. הפער בין תלמידים אלו לבין התלמידים החזקים עומד על 18.3% לעומת 13.4% פער בממוצע מדינות ה-OECD. התלמיד החזק גולש באינטרנט 29 דקות יותר מהמוחלש וכ-14 דקות יותר בחיפוש מידע פרקטי.