מדיניות צנע – רעיון מסוכן?

במסגרת פרויקט NAEC, הוזמן הכלכלן מארק בלייט’ להרצות על ספרו Austerity: The History of a Dangerous Idea (מדיניות צנע: היסטוריה של רעיון מסוכן). מדיניות הצנע שלפנינו, אינה זו שהייתה נהוגה בשנות החמישים במדינת ישראל, אלא זו שגוש האירו דרש לאחרונה מיוון לאחר המשבר הכלכלי העולמי, שעיקרה היא צמצום ההוצאות הממשלתיות. לטענתו של בלייט’, מבחינה כלכלית והיסטורית ניתן להסיק, שמדיניות צנע מועדת מראש לכישלון ועל כן הוא דורש לזנוח אותה, בעיקר בהקשר תכניות החילוץ האירופאיות מהמשבר הכלכלי האחרון.

מדיניות צנע מוגדרת על ידי בלייט’ כדפלציה יזומה (הורדת רמת המחירים), שאליה הכלכלה מתאימה עצמה באמצעות הורדת המשכורות והיקף הצריכה פרטית. התומכים בה מאמינים, כי זו הדרך היעילה ביותר לשחזור התחרותיות ולאיזון התקציב. בפועל, מדינה המיישמת מדיניות צנע על ידי קיצוץ תקציב, חוב וגירעון. לאחר המשבר הכלכלי-עולמי האחרון, השיח הכלכלי-פוליטי מסגר את ההוצאה הממשלתית כבזבזנית וככזו שמאטה את הכלכלה. התומכים בכך ביקשו לקדם מדיניות צנע מטעם המדינה כדי לזרז ככל שניתן את היציאה מהמשבר. לגישתם, קיצוץ ההוצאה הממשלתית צפויה לדרבן השקעה פרטית, שכן צמצום ההוצאות הממשלתיות בהכרח מפחית את הסיכונים שלה במשק ועל כן החוב שלה צפוי להישאר קבוע. הצרכנים והיצרנים ירגישו בטוחים יותר לגבי העתיד, יצפו למסים נמוכים יותר בעתיד ולכן יבזבזו יותר בהווה והכלכלה תשוב לצמוח במהירות. מדיניות כזו הייתה די נפוצה במאה האחרונה- עוד בימי השפל הגדול בארה”ב (1929) ועד היום, כשגוש האירו דרש את שיוון תפנה אליה.

לטענתו של בלייט’, החלת מדיניות צנע היא רעיון מסוכן. לדידו, במצב של משבר, האזרחים חוששים מאיבוד מקום עבודתם ועל כן הם דווקא צפויים לחסוך יותר בהוצאותיהם. בנוסף, מדיניות כזו אינה שוויונית- צמצום הוצאות המדינה פוגע בעיקר במשקי הבית העניים, שכן הם אלה שלרוב הכי מסתייעים בה. מעבר לכך, מבחינה כלכלית, בעוד שקיצוץ ההוצאה הממשלתית של מדינה אחת לשם צמצום החוב וזירוז הצמיחה היא לכאורה הגיונית, מדיניות זו אינה עובדת כאשר מדינות המקושרות כלכלית מחילות אותה באופן סימולטני. בפועל, מהלך כזה מוביל להתכווצות מזורזת של הכלכלה כולה, שכן על מנת שמדינה אחת תצליח לחסוך, מדינה אחרת חייבת לבזבז. צמצום ההוצאות של מספר מדינות סוחרות במקביל יוביל לצמצום כללי של כולן ועל כן לכיווץ הכלכלה בכל אחת מהן. דוגמה לכך ראינו בעת השפל הגדול (1929)- המדינות ארצות הברית, יפן, גרמניה ובריטניה החילו במקביל מדיניות צנע, אשר גרמה להחרפה קיצונית יותר במשבר העולמי, שמאוחר יותר גם הפכה לאחת הסיבות שהובילו למלחמת העולם השנייה.

הפגנה בדבלין אירלנד כנגד תכנית הצנע

על אף כל זאת ולמרות אזהרתה של קרן המטבע העולמית (IMF), שלא לצמצם את הוצאות הממשלות האירופאיות במקביל, האיחוד האירופי בחר בכל זאת לאמץ את מדיניות הצנע ועל תוצאותיה ניתן ללמוד היום. בסוף 2012 כלכלת גוש האירו חוותה לראשונה התכווצות כוללת- כלכלת פורטוגל צנחה ב-1.8%, זו של איטליה ב0.9% ואפילו כלכלת גרמניה התכווצה ב-0.6%. מאז, מרבית הכלכלות כבר הספיקו להתייצב מלבד יוון. בשנת 2015, ספרד צפויה לגדול ב-3%, פורטוגל ב-1.5% וגוש האירו ב-1%. אזי, האם הבעיה בעצם נפתרה בזכות מדיניות הצנע? לא בטוח. על פי הדו”ח של הבנק המרכזי של ספרד, הגורמים שהביאו את הכלכלה חזרה לצמיחה היו צמצום בצורך בייבוא, צניחה במחירי הנפט והזרמות הכספים של הבנק המרכזי (כלומר ללא קשר למדיניות הצנע). מעבר לכך, שיעור האבטלה הכללי שם עדיין עומד על 22%, ועל 49% מקרב הצעירים. לפיכך, שוב, אנו יכולים ללמוד, שהחלת מדיניות צנע באופן סימולטני מובילה להתכווצות כללית של הכלכלה ובצמצום שיעור הצמיחה שיכול היה להיות.

מעבר להסתייגותו הכללית של בלייט’ מרעיון מדיניות הצנע, הוא בפרט יוצא כנגד התנהלות הממשלות עם המשבר הכלכלי העולמי האחרון, שמקורו בחוב הבנקים. לטענתו, הדרישה לצמצם את הוצאות הממשלה מתעלמת מהעובדה, שמקור החובות הממשלתיים שנוצרו עקב המשבר הוא בכלל בבחירתן של הממשלות להציל את המערכת הבנקאית שקרסה ולא בשל הוצאותיהן. לא רק שחובות הבנקים גולגלו אל המדינה, אלא גם האצבע המאשימה. והעול- על משלם המיסים; במשבר האחרון גוש האירו סייע ביותר מחמש טריליון יורו, כ- 40% מהתמ”ג שלו, למערכת הבנקאית.

חשיפת הבנקים למדינות ה-PIIGS

לגישתו של בלייט’, ממשלות אינן צריכות למהר לחפות על החובות של המגזר הפרטי ובפרט להימנע מתלות היציבות של המשק הכלכלי שלהן בבנקים. נכון להיום, כמו גם בזמן המשבר, כאשר הבנקים ממשיכים להחזיק באחוזים נרחבים מהמשק, כל מעידה שלהם מסכנת את הציבור כולו במשבר כלכלי נוסף. לדוגמה, ב-2011 בנקים צרפתיים והולנדיים החזיקו נכסים במדינות ה-PIIGS בהיקף של יותר מ-30% מהתמ”ג (ראו גרף). על כן, קריסתם בעת המשבר הכלכלי השפיעה כמובן על הכלכלה כולה במדינות אלה וכך היה גם במדינות רבות אחרות. הכוח הרב שיש לבנקים היום גורם לשאר הכלכלה לעמוד על כרעי תרנגולת ולפתח תלות גדולה מדי ביציבותם. בלייט’ טוען, שהממשלה חייבת לאפשר לבנקים להיכשל מבלי שיגררו עימם את שאר הכלכלה, ועל כן יש צורך בצמצום כוחם.

לסיכום, בלייט’ טוען, כי מתוך בחינה כלכלית והיסטורית ניתן להסיק שמדיניות צנע אינה צפויה לרוב לסייע לצמיחה ולזירוז הכלכלה ובפרט לא כשמחילים אותה באופן סימולטני. לדידו, עלינו לנצל את הידע הנרחב שיש לנו על הכלכלה היום, ועל מורכבותה ולמצוא שיטות טובות יותר להתמודדות עם משברים כלכליים. בינתיים, כדי למנוע את המשבר הבא, בלייט’ טוען, שעלינו לצמצם בהקדם את כוחם של הבנקים ואת תלות המשקים ביציבותם.