כלכלה: מדריך למשתמש

כיצד פותרים משברים כלכליים? לדידו של צ’אנג, אין דרך אחת לפתור בעיות כלכליות וכל גישה יכולה להיות לעזר במקרים מסוימים ולכן יש לשלב ביניהם. הגישה המסורתית לכלכלה מבקשת לראות את העולם באמצעות פריזמה מדעית נוקשה של עולם הכלכלה, אך דוגמטיקה, גם בעולם הכלכלה הינה דבר מסוכן ויש לשלב מדעים רבים בעולם הכלכלי.

ראשית, כדי להבין את העולם שבו אנו חיים, עלינו להבין את המספרים האמתיים של החיים. אולי רבים מהאזרחים יודעים במעורפל את התמ”ג של ארצם, אך מעטים מודעים להסכמי סחר, מגבלות וכדומה. אולי היום לא צריך לדעת את הנתונים הללו, כי יש בנמצא את גוגל, אך הדבר החשוב הוא להיות מודע אליהם. מדוע? לשם דוגמה, נותן צ’אנג את התפיסה הרווחת, שהיוונים עצלנים: “בזמן שבאירופה עבדו קשה, היוונים הלכו לים וקיוו לטוב”. זאת הגישה המקובלת על מדינות המערב למשבר ביוון ובעיקר אם שואלים את הגרמנים וההולנדים, שהם ממובילי מדיניות הצמצום ביוון. אך אם מסתכלים על המספרים האמתיים של החיים רואים, שהיוונים עובדים קשה יותר מרוב מדינות העולם ודווקא ההולנדים, אם מסתכלים על המספרים בלבד, הם העם העצלן ביותר בעולם. כלומר, הבעיה היוונית איננה בעיה של עצלנות אלא של ייצור ופריון עבודה נמוך.

צ’אנג מביא דוגמה נוספת ומדבר על מקסיקו, מדינה שהקלישאה לגביה מתייחסת לעם עם לטיני, שנהנה מסיאסטה ודוחה הכול למחר, אך לפי נתוני ה-OECD, הם עובדים יותר מכל מדינה אחרת בארגון. דוגמה נוספת היא מדינתו של צ’אנג, קוריאה, המדורגת יחסית גבוה בנתוני אי השוויון, אך כאשר בודקים את הפערים לפני תשלומי ההעברה, שהמדינה מעבירה (כלומר, קצבאות ועזרה ממשלתית), אזי הפערים הם הכי קטנים בעולם, אף יותר ממדינות סקנדינביה.

מה ניתן ללמוד מכך? שבקוריאה מדינת הרווחה מאוד מצומצמת, אך המשק הכלכלי עובד היטב. כל המספרים הללו נלקחו מהמאגרים החשובים של ה-OECD ובלי נתונים אלו אין דרך להבין את המציאות. חשוב לזכור, שגם עובדות הן לא המציאות כולה והן תמיד תיאוריה וגם תמ”ג הוא מדד אחד ולא יחיד להסתכל על המציאות הכלכלית.

אם כך מהי כלכלה בכלל? צ’אנג מתאר את הגישות השונות בכלכלה ומציין את הגישה הרווחת, לפיה הכלכלה הינה תיאוריה רציונאלית של בחירות הסובייקט, הסתכלות אשר גרמה לחקר הכלכלה להתרחק מהאדם ואמנם במקומות רבים היא עדיין מוגדרת כמדעי החברה, אך לעתים קרובות היא שוכחת את החברה, שבה היא אמורה לעסוק. צ’אנג טוען, שיש לחקור את הכלכלה לא דרך הגדרות רציונאלית מתודולוגיות, אלא דרך הפריזמה חייו של האדם והדברים שחשובים לו, כגון כסף, תנאי עבודה, תחבורה וכדומה. אפילו אדם סמית, הכלכלן שהמציא את מושג השוק החופשי, בודק בספרו החשוב, “עושר העמים”, דווקא את המפעל וכיצד הוא מתפקד.

העבודה היא הדבר החשוב ביותר לאדם, כיוון שרוב בני האדם, מבלים חמישים אחוז מהזמן בעבודה או בדרך אליה וממנה. הבעיה שדנים בשוק העבודה רק כשהוא בבעיה, כאשר האבטלה מרימה את ראשה, אך מתעלמים לחלוטין מתנאי העבודה הקיימים. בעבר, אנשים חשבו ש-GPS המוצמד לעובד הינו דיסאוטופיה, אך במחסני אמזון עובדים מאוכנים ונמדדים על-ידי מכשירים שכאלו. צ’אנג תומך באסטרטגיית ה-OECD וטוען שאי אפשר לדבר על שוק העבודה רק במדד השכר ויש לדון על תנאי העבודה עצמם.

לפי צ’אנג הכלכלה איננה מדע אובייקטיבי, אלא היא תמיד פוליטית. בעבר, כלכלנים לא כתבו כלכלה, אלא כלכלה פוליטית ולקראת סוף המאה ה-19 הם רצו להחשיב עצמם מדענים ולכן ניסו להיפטר מהסובייקטיביות, שאפיינה מחקר זה. בעבר, הכלכלה הייתה תועלתנית, כלומר: התייחסה לשאלה מהי הפעולה, שתביא את מרב האושר למרב האנשים, אך כיום נראה, שפעולה כלכלית נכונה היא זו שאינה פוגעת באף אחד.

כדי לפשט נקודה זאת, צ’אנג מתאר מקרה היפותטי על חייזרים הטוענים, שיש להם דרך להציל את כדור הארץ מאסון סביבתי נוראי, אך הם רוצים בתמורה אצבע של אדם. האם לא ניתן אצבע כדי להציל את העולם? יד שלמה? חיים של אדם? מליוני בני-אדם? זה נשמע מופרך, אך אלו ההחלטות, שפוליטיקאים וכלכלנים צריכים לקבל, כאשר הם עוסקים בכלכלה ובמדינת רווחה. האם זה צודק שמיעוט עשירים יסבלו תמורת אושר לרוב בני האדם?

לכן, טוען צ’אנג, כלכלה אינה מדע נוקשה, חייבים להשתמש באתיקה וזו תפקידה של הפוליטיקה. דוגמה נוספת מביא צ’אנג מבנגלדש, הנחשבת ל”מפעל הטקסטיל של העולם”. תאגידים אמריקאים נמצאים לרוב בעין הסערה מבחינה ביקורתית בהתייחס לשכר הנמוך מאוד, שהם משלמים לבנגלדשיים ופול קרוגמן, כלכלן ניאו-קלאסי קובע, שהביקורת אינה מוצדקת, כי אין מדובר בשאלה של שכר גבוה מול שכר נמוך, אלא בשכר נמוך מול חוסר במשכורת בכלל. אך האם זו האפשרות היחידה? כלכלנים מקבלים את המציאות כנתונה ולא מנסים לשנות אותה. האם לא ניתן להילחם בתעסוקת ילדים, בחיסול העוני, האם זה לא אפשרי? כאשר חושבים על בנגלדש, נראה שהמציאות איננה ניתנת לשינוי, אך למעשה זאת אותה מציאות ששררה בקוריאה של שנות ה-50 וה-60 וכיום היא אחת מהמדינות המתקדמות בעולם.

מה הפתרון? לפי צ’אנג הפתרון הוא לעבור למודל של כלכלה פלורליסטית יותר ולשלב את הגישות ולא לפחד לשנות את המציאות. צ’אנג מביא דוגמה נוספת ומצטט כומר ברזילאי, שאומרים לו שהוא קדוש בעת שהוא מחלק אוכל לעניים, אך כאשר הוא שואל מדוע הם עניים הוא מואשם בקומוניזם. התשובה שלו? אז אני קומוניסט. אין לפחד מההגדרות הדוגמטיות, כי העולם הוא לא דוגמטי. איך ניתן להסביר את סינגפור למשל? אחת מהמדינות המתקדמות בעולם עם שוק חופשי מרהיב, אך מדינה, בה 85% משוק הדיור הציבורי שייך למדינה. איך זה קורה? צ’אנג מציין באירוניה, שהסינגפורים כנראה לא שמעו על הגישות הכלכליות המוכרות.

לסיכום: צ’אנג, חסיד הגישה הפלורליסטית טוען, שאין לראות את המציאות דרך התיאוריה, אלא להתאים את התיאוריה למציאות, שאנחנו רוצים ליצור ולשם כך יש להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותנו ובכל התיאוריות הקיימות.