בריחת המוחות

בריחת מוחות, עזיבה של אקדמאיים למדינות אחרות, אינה תופעה ישראלית בלבד אך בהחלט תופסת נתח משמעותי בשיח הישראלי. נדידת אקדמאיים תורמת למחקר העולמי אך כיצד זה משפיע על המדינה שמסבסדת לימודים גבוהים?

"בריחת המוחות" אחד מהביטויים השגורים בשיח הציבורי-הישראלי דהיום, היא תופעה גלובלית ויש מי שחוקר אותה לעומק. ה-OECD  פרסם לאחרונה, כחלק מה-Science, Technology, and Industry Scoreboard, אינדיקטור חדש שקשור להתניידות חוקרים בין מדינות שונות בין השנים 1996-2011. לפי הנתונים הללו, השפעתם של חוקרים שלא נותרו במקום אחד, וקיבלו גם את הפרספקטיבה של מוסדות אחרים ברחבי הגלובוס, גבוהה לאין שיעור מתרומתם של אלו שנותרו במקום. האתגר הוא, בין השאר, גם בלהעלות את הרמה של אלו שנותרו במקומם.

ע"פ הנתונים, שוויץ למשל, היא בעלת נתוני הניידות הגבוהים ביותר. 20% מהחוקרים עבדו תקופה מסוימת במקום אחר. בברזיל, יפן וסין, לעומת זאת, השיעור עומד על 5% בלבד. מה יכולים להיות ההסברים לתופעה? בין היתר לאפשרויות והגודל של מוסדות המחקר. ישנן גם כמה סוגי תנועות. רבים מן החוקרים הם "חוקרים שבים", היינו כאלו שזה אינו המפגש הראשון שלהם עם המדינה שאליה באו. חלקם הם "חוקרים חדשים" שבאים ונחשפים לראשונה לאותה מדינה. בצ'כיה, רוסיה ואיטליה, למשל, מרבית החוקרים המתניידים הם "חוקרים שבים", כלומר אלו שפרסמו בעבר, יצאו לתקופה מסויית לעבוד בחו"ל ופרסמו בינתיים במקום כזה או אחר ושבו למדינת המוצא. בסינגפור ובשוויץ, לעומת זאת, תנועת החוקרים מתאפיינת בעיקר בחוקרים שזהו מפגשם הראשון עם המדינה.

כיצד משפיעה, אם כן, התופעה הזו על מעמדם של החוקרים? ראשית, כך אנו למדים, החוקרים שנותרו בגזרת מחקרם ולא התניידו למקום אחר, סובלים מפיחות במעמדם והם נוטים לרוב לפרסם את מאמריהם האקדמיים בכתבי-עת הנחשבים פחות איכותיים. כמו כן, "החוקרים השבים" נוהגים לעלות את רמת ההישגים של המדינות אליהם שבו.

0417_graduates_630x420

בכל זאת, למרות שיש לתופעה הזו יתרונות, יש בה גם חסרון בולט שמעורר דאגה בקרב מדינות רבות. הכשרתו של חוקר לוקחת זמן ומושקעים בה משאבים רבים. מטרת ההשקעה הזו היא ברורה, החוקר הוא נכס עבור מדינה שרוצה לפתח את התעשיות עתירות הידע שלה והציפייה היא שבשלב מסוים יקצרו את פירות ההשקעה הן המדינה, הן המוסד האקדמי ויתכן שאף התעשיות החדשניות בתחום התמחותו של החוקר.  אלא שמי יכול להבטיח שהחוקר לא ייקח עמו את ההשקעה שהושקעה בו ויעביר את הידע שרכש באמצעותה למקום אחר?! אחת מהטענות הקשורה לעניין זה היא שמתקיים איזון ושהחוקרים המגיעים מאזנים את ההפסד מאלו שעזבו. במדינות כגון פורטוגל, שוויץ, הולנד ויפן, החוקרים המגיעים והחוקרים העוזבים פרסמו בין השנים 1996-2011 בכתבי-עת באותה רמה אקדמית. מכאן נגזר, שלא חלה ירידה ברמה האקדמית ונשמר איזשהו איזון, אלא שהמקרה של המדינות הללו, הוא לא המקרה הגורף. במדינות רבות רמתם של "העוזבים" עולה על רמתם של "המגיעים", כך בברזיל, באיטליה, בצ'ילה, ובהודו. מכאן, שעזיבתם של החוקרים למקומות אחרים, פגעה במדינה. היכן העזיבה לא פגעה במדינה כלל ועיקר, משום ש-"החוקרים החדשים" באים בהמוניהם? בארה"ב, בבריטניה, בסינגפור, בהונג קונג ובספרד. כולן משכו אליהן מספר רב של חוקרים במשך התקופה הנדונה.

יש לציין כי מבחינה של הקשרים הבילטרליים עולה כי ארה"ב היא המדינה המושכת ביותר, וכי תשעה משיתופי הפעולה הבילטרליים החזקים ביותר קשורים בה. השנייה "המקושרת" ביותר היא בריטניה. הסטטיסטיקה הזו, יש לציין, אינה נוגעת לאקדמאים לפני שפרסמו את פרסמם האקדמי הראשון (הכוונה היא לסטודנטים במהלך לימודיהם).

מה זה אומר לגביי ישראל?

דיברנו על זה לאחרונה כאן. נושא ההגירה מישראל עולה לעיתים לכותרות, בעיקר בזמנים של הצלחה פנומנלית של ישראלי בעולם, כפי שקרה לאחרונה עם זכייתם של פרופ' אריה ורשל ופרופ' אריה לויט, שניהם חוקרים ישראלים לשעבר החיים בארה"ב, בפרס נובל לכימיה.

מה-Scoreboard עולים כמה נתונים מעניינים לגביי ישראל. למשל, בבחינה של השקעתה של המדינה במחקר ופיתוח ישראל נמצאת במקום הראשון והמכובד, היא משקיעה למעלה מ-4% על מחקר ופיתוח כחלק מההוצאה המקומית הגולמית שלה גם בשנת 2001 עם ירידה קלה בשנת 2011. ממוצע ה-OECD,  לשם ההשוואה, עומד יציב על קצת יותר מ-2%.  באשר למחזיקי דוקטורט בישראל: אם כן, בשנת 2009 64% ממחזיקי תואר הדוקטור בישראל עבדו במחקר. כמה מהדוקטורים הישראלים נמצאים בטווח הגילאים המוגדר "גילאים עובדים". 5.8% בלבד מהגברים ו-3.9% מהנשים. הנתונים כולם זמינים כאן וכאן בהתאמה.  כמו כן, תמהיל החוקרים בישראל בנוי, כך ע"פ הנתונים, מ-88% חוקרים שנשארו בישראל. 10% חוקרים ששבו לישראל ו-2% חוקרים חדשים. הנתון הזה זמין כאן. מידת ההשפעה של החוקרים שמגיעים מבחוץ לישראל, בין אם חדשים ובין אם שבים אליה, גבוהה באופן משמעותי מהחוקרים שנשארו בה. גם הנתונים האלה זמינים כאן.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נכון לשנת 2014 14% מהמסיימים לימודי דוקטורט בישראל בתחומי המדעים, עזבו את ישראל ונכון ל-2011 לא שבו אליה. לפי דו"ח שערך מרכז טאוב בנושא, ישראל מובילה בייצוא חוקרים לארה"ב. אלא שלפי הנתונים שאליהם התייחסנו קודם לכן, על הפטנט הזה ישראל דווקא לא רשומה.

האם זו תופעה גלובלית שאין בה בהכרח פסול? או שהאם זה "אסון לאומי" כמו שהגדיר זאת בעבר שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *