אי-שוויון: טוב או רע?

בפוסטים הקודמים על אי-שוויון ועוני עסקנו כיצד מודדים עוני ואי-שוויון והסיבות לעלייה בפערים. בפוסט זה נתמקד מדוע זה בכלל משנה ואיך זה משפיע על חיינו.

האם העשירים עשירים מדי? כמו בנושאים רבים, גם בנושא אי-שוויון הדעות חלוקות ואלו המצדדים בפערים או לפחות מתארים אותם כהכרחיים לכלכלה, טוענים ששכר גבוה מאפשר תמריץ לחדשנות ויזמות וכלי להשקעות. אלו היוצאים כנגד פערים אלו טוענים שפערים גדולים מונעים מעניים להשקיע בחינוך וכך לתרום לכלכלה והטיעון המפורסם שייך לג’וזף שטיגליץ (Joseph Stiglitz) על כך שהעשירים לא מגדילים את העוגה אלא רק לוקחים נתח גדול ממנה. נושא האי-שוויון הוא לא רק נושא כלכלי אלא קודם כל חברתי ורבים טוענים שפערים גדולים מדי מונעים ניידות חברתית, יוצרים פשע ואף פוגעים בבריאות העניים.

זה הכלכלה טיפש!

המשפט האלמותי של ביל קלינטון מביא אותנו לדון ראשית באספקטים הכלכליים של אי-השוויון בעיקר כאשר כלכלני ה-OECD מציינים את אי-השוויון כגורם המונע צמיחה כלכלית אך המציאות עצמה לא תמיד ברורה. מצד אחד, מקסיקו וצ’ילה הן המדינות בעלות אי-השוויון הגבוה בין מדינות ה-OECD והתמ”ג לנפש יחסית נמוך אך באותה נשימה אפשר להזכיר את ארה”ב שפערי האי-השוויון גבוהים בה יותר מבישראל ובכל זאת היא המדינה העשירה בעולם במונחי תמ”ג. וישראל? האם אנחנו יותר מקסיקו או יותר ארה”ב?

אי-שוויון וצמיחה: השאלה החשובה ביותר לכלכלנים היא האם אי-שוויון משפיע על צמיחה ואם כן איך? הכלכלן Richard B. Freeman טוען שאי-שוויון תורם לצמיחה אבל עד לרמה מסוימת, כלומר יש רמה נכונה של אי-שוויון, לא יותר מדי ולא פחות מדי.

טוב לצמיחה: אולי הדרך הטובה ביותר להדגים כיצד אי-שוויון טוב לצמיחה הוא על-ידי סטיב ג’ובס וסרגיי ברין שלקחו סיכונים ובהחלט קיבלו גמול מרהיב על ההישגים שלהם. עידוד יזמות יוצר אי-שוויון כיוון שמאפשר למעטים המוכנים לקחת את הסיכון, להרוויח הרבה. הצד הממתן הוא המדינה האמורה לחלק מחדש את ההכנסות ולכן אחת מהשאלות החשובות ביותר היא: באיזו רמה, המיסוי ימשיך לתמרץ יזמות? מדינות מסוימות מאמינות שיש למסות באופן צר כיוון שהיכולת לאגור הכנסות יכול להפוך להשקעות אחרות על-ידי אותם יזמים. הכלכלן המפורסם Arthur Okun טוען שהורדת אי-שוויון מעבר לרמה מסוימת הינה לא יעילה כיוון שזה כמו להעביר כסף רב באמצעות דלי מחורר וחלק מהכסף שנאסף על-ידי בירוקרטיה, נעלם.

רע לצמיחה: כיום, רוב הארגונים הבין לאומיים כמו ה-OECD וקרן המטבע הבינלאומית (IMF) טוענים שאי-שוויון גבוה רע לצמיחה. לפי ה-OECD האומדן של עלייה ב-3 נקודות במדד הג’יני בעשורים האחרונים פגעה בתמ”ג ב-8.5%. התזה של ה-OECD היא פשוטה יחסית: אי-שוויון גבוה מונע ממשפחות עניות להשקיע מספיק בחינוך ובכישורים וכתוצאה מכך ילדים אלו יהפכו לעובדים חסרי כישורים ובעלי פרודוקטיביות נמוכה ולכן הצמיחה תפגע.

לכלכני קרן המטבע העולמית (IMF) יש סיבה נוספת והיא שאי-שוויון גדול לאורך זמן יוצר אי נחת פוליטי וחברתי וכתוצאה מכך המדינה תהפוך ללא אטרקטיבית להשקעות. כלכלנים אחרים, שטייגליץ ואחרים, טוענים שבכלכלה ההיפר קפיטליסטית המשכורות המנופחות לא מעודדות יזמות ומנותקות לחלוטין מרמת הביצועים כמו הבונוסים הגדולים שניתנו למנהלי חברות הפיננסים שקרסו במשבר.

חברות נוטות לשעתק את עצמם ולמרות שבכל מדינות ה-OECD החינוך שניתן לילדים הוא חינם ואוניברסלי, ההבדלים בחינוך בין עשירים לעניים הוא עצום ומאפשר לאלו שיש להם להצליח בקלות יתרה בחיים. תלמידים מרקע עני לומדים לרוב בבתי ספר עם תלמידים עניים ובתי ספר אלו מתקשים לגייס מורים טובים יותר שיאפשרו לתלמידים החלשים לסגור פערים. פערים אלו נגררים גם לאוניברסיטה ובכל מדינות ה-OECD הסיכוי שנער שהוריו לא למדו באקדמיה לקבל תואר אקדמי הינו נמוך מאוד בהשוואה לנער עם הורים משכילים. בחלק מהמדינות, המגמה המדאיגה יותר היא שהסיכוי שנערים כיום שנולדו להורים ללא השכלה אקדמית ילמדו באקדמיה הינו נמוך יותר מזה של דור הוריהם.

תקוע בזמן

אחת מהטענות החשובות של אלו היוצאים כנגד האי-שוויון נוגעת לליבו של הקפיטליזם באמירה “מי שרוצה מצליח” אך למעשה הסיכוי של אנשים שנולדו עניים מאוד או עשירים מאוד, לנוע בסולם החברתי, הוא כמעט בלתי אפשרי. מחקרים של ה-OECD מראים שבחברות עם רמת שוויון גבוהה יותר, ניידות חברתית קיימת ואילו בארה”ב למשל, מדינת החלומות האפשריים, הניידות החברתית היא מהנמוכות בעולם.

צמיחה או איכות חיים? מדינות בודקות את רמת החיים של אזרחיהם באמצעות התמ”ג למרות שאין לו קשר רב לאיכות החיים עצמם. סין היא דוגמה מעניינת כיוון שהיא המדינה עם רמת הצמיחה הגבוהה ביותר בשנים האחרונות ובכל זאת רק ב-1% מ-500 הערים הגדולות שלה קיים אוויר ראוי לנשימה. בשנים האחרונות, ה-OECD וכלכלנים רבים קוראים לממשלות למדוד בנוסף לתמ”ג מדדי איכות חיים שיתוו מדיניות. המדד המפורסם ביותר הוא מדד הפיתוח האנושי (HDI) של האו”ם המשלב הכנסה, תוחלת חיים ורמת השכלה ובמקום הראשון הלא מפתיע נמצאת נורבגיה אך במקום השמיני נמצאת ארה”ב, למרות רמת אי-השוויון הגבוהה בה וגם ישראל ממוקמת ברמה הגבוהה ביותר של המדינות, במקום ה-18. המלצת הארגון היא לקדם מדיניות כלכלית הבודקת כל פעולה לא רק בהשפעה על הצמיחה אלא גם על אי-שוויון ולהבין את ה-trades-off הקיימים.

נקודת האל-חזור: השקעה בחינוך היא חשובה אך היא חייבת להתחיל מוקדם ככל הניתן כדי להקטין את האי-שוויון ולהגדיל את הניידות החברתית. במדינות בעלות מעונות לילדים ותקציבי חינוך גדולים לגיל הרך, הרקע החברתי משפיע פחות על עתידו של הילד. השקעה בילדים בגיל הרך מביאה עמה יתרון נוסף והוא האפשרות של ההורים לצאת לעבודה וכך להקטין גם את העוני. תפקיד מערכת החינוך לא מסתיים רק בגיל הרך אלא גם בזמן בית הספר עצמו ולפי מחקרי פיז”ה של ה-OECD, במדינות בהן מערכת החינוך שוויונית יותר, כך תלמידים מרקע עני מצליחים טוב יותר בלימודיהם. לשם כך, יש להעביר מורים חזקים לבתי ספר מוחלשים ולא לייצר בתי ספר מופרדים. נקודה נוספת וחשובה לא פחות, בעיקר בישראל הוא נושא החינוך המקצועי שיכול לאפשר עבודה מכניסה לתלמידים ואף למנוע מהם מלנשור אך ה-OECD מזהירים מהסללה וכך מניעת אפשרות לתואר אקדמי מתלמידים מקבוצות מוחלשות.

כישורים: פערים בין עובדים בעלי כישורים גבוהים ובעלי כישורים נמוכים הם אחת מהסיבות העיקריות לאי-שוויון בהכנסות והעתיד אינו מבשר טובות לבעלי כישורים נמוכים ולפי מרכז טאוב, 41% מהעבודות בישראל עומדות בפני הכחדה עקב תהליכי אוטומיזציה. למרות זאת, גם במדינות בהן שיעורי האבטלה גבוהים במיוחד, יוון למשל, יש מחסור בעובדים, בעיקר בעלי כישורים גבוהים ובאירופה מוכת האבטלה, יש עדיין 4 מיליון עבודות המחכות לעובדים מתאימים. על המדינה לפתח מערך הכשרת כישורים מתקדם שיפתור את בעיית אי-התאמת הכישורים הקיימת בכל מדינה ותאפשר לעובדים, בעיקר לצעירים, לפתח כישורים ספציפיים וכישורים “רכים” כלומר, עבודת צוות וכדומה. מערכת המס יכולה להיות לעזר רב ביצירת כישורים ובמתן תמריץ לאזרחים להשקיע בלמידה והדרכה.

עובדים עניים: כדי לפתור עוני יש להכניס אנשים למעגל העבודה אך בשנים האחרונות הידיעה שעבודה משחררת מעוני כבר אינה תמיד נכונה ועובדים רבים נמצאים מתחת לקו העוני. מה המדינה יכולה לעשות? ראשית, על המדינות לעבור מתשלומי אבטלה פסיביים לאקטיביים, כלומר לא רק תשלום דמי אבטלה אלא עזרה במציאת עבודה, השקעה בכישורים והמרצת אנשים למציאת עבודה. על המדינה להשקיע בקבוצות שפחות משתתפות בשוק התעסוקה באופן יחסי, כמו נשים וצעירים. משרה חלקית יכולה להיות פתרון לאבטלה אך היא לרוב לא מאפשרת שכר מספק וזה פוגע בעיקר בנשים. במדינות הנורדיות המספקות עזרה להורים דרך תשלומים להורים חדשים, מעונות יום ואף פעילויות לאחר בית הספר, אחוז תעסוקת נשים הוא הגבוה בעולם. אפילו מדינות מערב אירופה כמו צרפת וגרמניה מתחילות לספק שירותים דומים ומכריחות גברים לצאת לחופשת לידה כדי לעזור לאישה לפתח קריירה. כדי לעזור לצעירים על המדינות לפתח מערך הכשרה מקצועית משוכלל שיאפשר לעובדים צעירים להשקיע בכישורים ולא “להיתקע” בעבודות ללא תוחלת ומתן תמריצים לעסקים להעסיק צעירים ובעלי כישורים נמוכים.

 גם במדינות בהן שיעורי האבטלה גבוהים במיוחד, יוון למשל, יש מחסור בעובדים, בעיקר בעלי כישורים גבוהים ובאירופה מוכת האבטלה, יש עדיין 4 מיליון עבודות המחכות לעובדים מתאימים

עולם העבודה משתנה אך נראה שמדיניות התעסוקה נשארת בשלה. מאז אמצע שנות התשעים, מרבית העבודות הנוצרות במדינות המערב הן עבודות לא סטנדרטיות, קרי: זמניות, חלקיות, עצמאיות. כדי לאפשר לעובדים אלו להתפרנס בכבוד, על המדינה לייצר השקעות ממוקדות באוכלוסיות אלו דרך הטבות לעובדים (מס הכנסה שלילי הקיים בישראל) ולאפשר לעובדים אלו לפתח את הקריירה שלהם ולא להישאר בעבודות אלו עד הפנסיה.

מיסים: בסופו של יום, מערכת המס היא הכלי החזק ביותר לצמצום אי-שוויון ועוני ובעשורים האחרונים מיסים רבים הפכו לרגרסיביים (כמו העלאת מע”מ) או הטיבו עם העשירים ביותר כמו קיצוץ במס ההכנסה. ה-OECD ממליץ לממשלות להטיב עם עובדים נמוכים באמצעות מערכת המס ולהגדיל מיסים על עשירים כמו מס על מניות וירושה.

לסיכום, אי-שוויון הוא נושא מורכב שהסיבות לו משתנות לפי אופן ההסתכלות – המאיון העליון מול כולם או אולי העשירון התחתון מול המעמד הבינוני וכדומה. לפי כלכלני ה-OECD, אם המדיניות הכלכלית תישאר על כנה, אי-השוויון במדינות המערב יגדל לרמה כזו שב-2060 הוא יגיע לרמת המדינות הכי לא שוויוניות בעולם. בסופו של דבר, נושא כלכלי זה הינו גם פוליטי ומדינות יצטרכו להבין מהי רמת אי-השוויון המוקבלת עליהם.