אומה מאושרת – המתכון של דנמרק

האם אתם מאושרים? זו לא שאלה שפשוט לענות עליה ובוודאי שאין דרך קלה לכמת אושר למדדים אובייקטיבים וברורים. למרות זאת, ארגון ה-OECD עוסק רבות במושג זה ומנסה לענות על שאלה זו כחלק ממדידת איכות החיים במדינות השונות. בחודש שעבר פרסם ה-OECD סקירה מקיפה על איכות החיים בישראל באמצעות מדדים רבים כגון: שעות עבודה, שכר, איכות אוויר ומים, ביטחון אישי ואף אושר האמור בתיאוריה לסכם את כל המדדים. המסקנה של כותבי מחקר שהישראלים הם מהעמים המאושרים ב-OECD למרות היותנו מודאגים מהעתיד. במסגרת ״קפה עם המזכיר הכללי״, פורום שבו מרצה אורח מגיע ל-OECD עם גישות השונות מעבודת הארגון והפעם הוזמנה הסופרת הדנית Malene Rydahl בעלת הספר הפופולארי ״מאושר כמו דני”.

במדדי איכות החיים, דנמרק נמצאת בראש הרשימה ולפי מדדי אושר שונים, הדנים הם המאושרים באדם וזה לא בזכות מזג האוויר האפור והקר השורר בממלכה הצפונית. מדוע הדנים כה מרוצים מעצמם? לפי הסופרת הדנית יש לכך שלוש סיבות עיקריות: אמון, חירות ואחריות אישית.

אמון: בכולם ובכול

זר לא יבין זאת אבל ברחובות קופנהאגן ניתן לראות תינוק בעגלה העומדת מחוץ לחנות בעוד הוריו מבצעים את הקניות. מי שומר על התינוק? אף אחד או אולי כולם? 78% מהדנים הביעו תחושת אמון בחברה שבהם הם חיים והדנים בוטחים אחד בשני עד כדי כך ששכיח מאוד למצוא באזורי הכפר חנות לירקות ופירות ללא מוכרים והעוברים והשבים מוזמנים לשקול בעצמם את המוצרים ולשלשל את הכסף לקופה. לפי מאלן, אמון לא יכול להתפתח מלמעלה, על-ידי הממשלה, אלא רק על-ידי העם. בבנגלדש, מדינה עם רמת אמון של 5%, זוכה פרס נובל, מוחמד יונוס (Muhammad Yunus), הלווה כספים אדירים באמצעות מימון מיקרו-פיננסים לאוכלוסייה ענייה שלא יכלה להעמיד ערבויות והוא עשה זאת על בסיס אמון בלבד ובכל זאת רוב הלוואות הוחזרו. למרות כוחו של הציבור, לממשלה יש עדיין תפקיד חשוב והוא בעיקר לא להפר את האמון שקיים בחברה ולהילחם בכל האמצעים העומדים לרשותה בשחיתות שלטונית ודנמרק מדורגת מזה מספר שנים בראש הטבלה של טוהר השלטון. הסקנדלים השלטוניים בדנמרק עוסקים בשאלה האם העם צריך לממן פריט לבוש זה או אחר לראש הממשלה.

חירות: החופש להיות אתה

חירות אינה רק חירות להצביע עבור מועמד כזה או אחר אלא החירות של האזרח להיות הוא עצמו, לבחור דרכו ובעיקר הגשמה עצמית. הדנים תופסים את מערכת החינוך לא כמערכת שתפקידה להכשיר טכנוקרטים בעלי כישורים ספציפיים לשוק התעסוקה אלא כאמצעי להגשמת הפוטנציאל הטמון בכל אדם וכך הדנים מאמינים שחברה תצא נשכרת כי אדם חופשי ומאושר הוא בסופו של דבר אדם פרודוקטיבי המועיל לחברה. הדנים הם חברה עצמאית במיוחד ומעל 70% עוזבים את הבית בגיל 18 בזכות משכורת לסטודנטים שהמדינה מספקת וכך הם יכולים להרשות לעצמם להתנתק מההורים ולהיות אחראים לחייהם. החירות לא מגיעה רק בזכות המדינה אלא גם בזכות העצמאות האישית ודנים רבים מתחילים לעבוד בחודשי הקיץ  ופותחים חשבון בנק בגיל צעיר. הסופרת שיתפה את סיפורה האישי על כך שהמשכורת הראשונה שקיבלה היה בגיל 13 והוריה תמכו מאוד בצעד זה. הסופרת ציינה שחירות אישית היא גם חירות מגדרית ולכן דנמרק מדגישה את החשיבות של שוויון מגדרי אבל הדרך שבה דנמרק עשתה זאת היא לא באמצעות שחרור האישה אלא דווקא שחרור הגבר. מאלן הדגישה שרבים ירימו גבה ולא יבנו מדוע גבר צריך שחרור, אבל גברים בחברה המערבית לא חופשיים לעבוד בחצי משרה ולהרוויח פחות מהאישה או להישאר בבית ולטפל בילדים כיוון שהחברה רואה זאת כמעשה נשי אבל כאשר מעשה זה הופך למקובל בחברה, גברים רבים ישמחו לעשות זאת.

אחריות אישית: הדבק שמחזיק את החברה

ברני סנדרס, מעומד בפריימריז הדמוקרטים לנשיאות ארה״ב, מזכיר לא מעט את דנמרק כמודל לכלכלה סוציאליסטית שעובדת אך לפי מאלן, דנים רבים הופתעו מאזכור זה כיוון שהם תופסים עצמם קפיטליסטים לא פחות, בעלי כלכלה ליברלית וחופשית. אנקדוטה נוספת שציינה הסופרת הוא על בחור בשם רוברט שהתראיין לטלוויזיה הממלכתית בזמן המשבר הכלכלי וטען שהוא מעדיף להיות מובטל ולחיות ממדינת הרווחה הנדיבה ולא לעבוד בשכר נמוך. כפי שניתן לשער, החברה הדנית לקחה את מילותיו בצורה לא חיובית כלל והודבק לו כינוי הגנאי ״רוברט העצלן״ כי בדנמרק לא מקובל לא לעבוד, כל עוד הבריאות מאפשרת, כיוון שלכלל הדנים יש אחריות אישית אל מול מדינת הרווחה שתמשיך לשגשג וללא אחריות אישית, ההישג שהדנים הכי גאים בו, יקרוס. מס ההכנסה בדנמרק הוא הגבוה בעולם ובכל זאת מעל 70% ציינו שהם שמחים לשלם מיסים כי זה עובר למטרה טובה.

למי אכפת מדנמרק?

למה מודל זה רלוונטי? לפי הסופרת, המודל הזה חשוב ללמידה כיוון שהוא לא מודל דני אלא אוניברסאלי וערכים של אמון, חירות ואחריות אישית הם לא ערכים סקנידנבים אלא כלל אנושיים וגם אנשים החיים במדינה מתקדמת פחות יכולים לייצר אמון ולחנך ילדיהם לאחריות ולחירות אישית. לפי הסופרת, ריקבון המערכת מתחיל כאשר אנשים תופסים עצמם כקורבן של המערכת כי אז הם הופכים לפסיביים וחסרי יכולת לשנות אותה. כמובן שגם בדנמרק יש קשיים אבל המערכת מנסה לחשוב כל הזמן כיצד ניתן לפתור אותה ולמשל בדנמרק מונהגת שיטה בשם ״אחרי בית הספר״, מוסד חינוכי לנערים בני 15 ומעלה שנפלטו או מתקשים להישאר במערכות הרגילות ושם הם לומדים כמעט כל נושא אפשרי החל ממכונאות ועד לריקוד וציור. זהו מוסד המזכיר את השיטה של הכשרה מקצועית אך המטרה אינה להסליל למקצוע כזה או אחר או לאפשר לנערים לבחור את דרכם.

המודל הסקנדינבי בלחות של תל-אביב?

מרחוק, המודל הדני נראה מושלם ושעלינו ליישם אותו במהירות בכל מקום אחר ובכל זאת הקהל בחדר הקשה על הסופרת ושאל כיצד עם כה מאושר מטופל בתרופות אנטי-דיכאוניות בשיעורים מהגבוהים בעולם? לסופרת הייתה תשובה מוכנה וציינה שהחירות האישית של אנשים היא גם לומר ״אני עצוב, קשה לי, אני צריך עזרה״ בניגוד למדינות אחרות שלא מקובל במיוחד לבקש ולדרוש כדורים שכאלה. ביקורת נוספת שעלתה בדיון והיא האם המודל יכול לעבוד במדינה הומוגנית פחות מדנמרק או גדולה יותר והסופרת ניסתה לענות וטענה שהמודל הדני אינו גנטי ויש עמים מאושרים כמו מקסיקו שהיא מדינה גדולה מאוד.

ומה איתנו? לפי ה-OECD, כאשר שואלים את הישראלים “האם אתם מרוצים מהחיים” בסקאלה של 0 עד 10, הישראלים משיבים, שהם די מרוצים מהחיים עם ציון 7.4, מעל ממוצע ה-OECD אךהאם יש לנו אמון, חירות ואחריות אישית? לפי מדדי ה-OECD, עמי מזרח אירופה מדורגים נמוך יחסית במדד האושר ורבים טוענים שזה חלק מתרבותם ואפילו צרפת, אחת מהמדינות המתקדמות בעולם, מדינה שהמציאה את המושג “אמנות החיים”, את היין והגבינה, מדורגת נמוך במדדי האושר. האם אושר הוא מדד שעל-פיו פוליטיקאים צריכים לייצר מדיניות? בוודאי שאושר הוא מטרה טובה אבל כיצד מודדים אותו? נסכים או לא על הגדרות של אושר, אפשר בהחלט להסכים שהמודל הדני לא רק מייצר אנשים מאושרים, לפחות על-פי הגדרתם העצמית, אלא גם כלכלה מוצלחת ביותר וזה שילוב מנצח.