סין מזדקנת. למעשה, היא המדינה בעלת קצב “ההזדקנות” המהיר בעולם.
מדינה מוגדרת מדינה מזדקנת, כשאחוז האזרחים מעל גיל 65 חוצה את רף 14 האחוזים מסך האוכלוסייה הכוללת. לצרפת לקח 115 שנים לחצות את הרף, לארה”ב 60 שנים, בעוד שסין הספיקה לחצות את הרף תוך 23 שנים וכיום חיים בה למעלה מ-250 מיליון בני אדם המוגדרים קשישים והמגמה צפויה עוד לעלות בשנים הקרובות.
את התופעה אפשר להסביר באמצעות שני גורמים. האחד הוא העלייה בתוחלת החיים. אם ב-1960, תוחלת החיים עמדה על 43 שנים בממוצע לאדם בסין, הרי שהיום תוחלת החיים עומדת על גיל ממוצע של 75. הגורם השני הוא מדיניות הילד האחד שהונהגה במשך 36 שנים מ-1979 ויצרה במרוצת השנים בעיות דמוגרפיות רבות, לדוגמה: האטה משמעותית בקצב הילודה, חוסר איזון מגדרי ומחסור בידיים עובדות. קצרה השמיכה מלפרט כאן על המשמעויות וההשלכות הרבות של מדיניות הילד האחד ועל האתגרים הכלכליים והחברתיים איתם סין נאלצת להתמודד כבר היום. אך הבעיה העיקרית כיום בהקשר גיל הזהב בסין, היא מצב נתון של הרבה יותר קשישים שהמדינה צריכה לקחת עליהם אחריות.
במסורת הסינית הקונפוציאנית העתיקה מוגדרות מערכות קשרים בין אדם לבין בני משפחתו וגורמים בחברה. כך, על ההורה לדאוג לילדיו, לכבד אותם ולכלכל אותם ועל הילד לדאוג להוריו כשאלו מזדקנים. מקובל מאוד שהורים יעברו לגור בביתם של ילדיהם לעת זקנה ואלו יארחו להם חברה, ידאגו להם כלכלית ויסעדו אותם במידת הצורך.
אך, יחד עם הגידול במספר המזדקנים ביחס לכמות הצעירים ולכמות המשפחות שהולכת ופוחתת, מרכיב נוסף שיש להוסיף לקלחת הוא עול החיים המודרניים. צעירים רבים היגרו לערים הגדולות כדי לעבוד והשאירו את הוריהם לגור בכפרים. פחות מבוגרים מתגוררים עם ילדיהם בערים ובוחרים להישאר בסביבתם המוכרת בכפר. גם כאשר הורה בוחר לעבור לגור אצל ילדו בעיר, סביר כי זה יעבוד משעות הבוקר המוקדמות וההורים יוותרו בגפם.
כאן נכנסת לתמונה ממשלת סין. עד עתה הסתמכה על המסורת – דאגה למבוגרים היא אחריות שהוטלה על הדור הצעיר. כעת, משאלו לא יכולים או רוצים פחות לדאוג להוריהם, על הממשלה לספק פתרונות, אלא שגם בתי האבות שהממשלה מתחזקת לא ערוכים לכמויות הקשישים שצפויים לפקוד אותם בעשורים הקרובים. אין כיום מספיק כוח אדם מוכשר למשימה ועל פי נתוני הבנק העולמי, יש כיום מיטות רק ל-1.6% מתוך סך בני ה-65 ומעלה (כשבמדינות המפותחות כמות המיטות עומדת על כ-8%).
הממשלה בוחנת אפשרויות להאטת התופעה, כמו העלאת גיל הפנסיה, אך מתמקדת בעיקר בפתרונות טכנולוגיים. כך נולדה אסטרטגיית ה-IAB, שנועדה לקדם בקרב חברות סיניות פיתוח טכנולוגיות בתחומי הביולוגיה, רובוטיקה ו-AI. גם בתחום הבריאות הדיגיטלית הממשלה הסינית משקיעה מאמצים וכספים רבים ושווי השוק צפוי להתרחב לכ-110 מיליארד דולר בסין ב-2020. המטרה היא לייעל את מערכות הבריאות, בתי החולים ושירותי הרפואה ולאפשר לאזרחים לקבל שירותי בריאות מסוימים מרחוק באמצעות הסמארטפון. כבר היום קיימות אפליקציות שמסייעות לאזרחים לקבל שירותים רפואיים מבלי לצאת מהבית ורובוטים מבוססי AI שמאפשרים לקשישים להרגיש פחות בודדים ולהקל על חייהם, במקום בו הילדים מתקשים לעשות זאת.
כפי שהוכיחה סין בעבר, המגמה הטכנולוגית צפויה להתרחב מאוד בשנים הבאות וטכנולוגיות חדשניות שיסייעו במציאת פתרונות למצב העגום מהוות מוקד עניין עבור חברות סיניות. חברות ישראליות בעלות טכנולוגיות מתאימות המעוניינות להתרחב לשוק הסיני, מוזמנות לפנות אלינו.
נכתב על ידי מיכל חנוכה, קצינת סחר בנספחות המסחרית-כלכלית בגואנגז’ו
