העלייה העקבית והמרשימה של סין למרכז הבמה העולמית החל מסוף שנות ה- 70 והדרך המרשימה שעשתה ועודנה עושה מעוררות חששות ודאגות בקרב חלק מהמדינות שחשות, כך נראה, שמישהו הזיז את הגבינה שלהן.
במידה מסוימת, מדובר בתגובה טבעית ומובנת. אם בסוף שנות ה-80 טבע פרנסיס פוקויאמה את המונח “קץ ההיסטוריה” והתחלנו להסכין עם הרעיון של “Pax Americana” וניצחון – מדיני, כלכלי וצבאי של ארה”ב, שעמדה בראש מחנה הדמוקרטיות המערביות, על פני שיטות חברתיות, כלכליות ומדיניות אחרות, הרי שהמקרה הסיני מוכיח כי ההכרזות על ניצחון המערב היו מוקדמות, ובמידה מסוימת אף מנותקות מהמציאות.
מלחמת הסחר שפתחה ארה”ב מול סין, ההגבלות של מדינות מסוימות (בעיקר מערביות) על השקעות סיניות בתחומן, המלוות בביקורת על חוסר הדמוקרטיה, חוסר השקיפות והאינטרסים החשאיים שעומדים, כביכול, מאחורי שאיפות ההתפשטות הכלכלית של סין, כולם מהווים חלק מתגובת הנגד של המערב שחש מאוים מהמעצמה העולה במזרח.
דומה שאין תוכנית שנויה יותר במחלוקת מאשר מיזם “דרך המשי החדשה” של ממשלת סין (הידועה גם בשמה – “One Belt One Road” – “חגורה אחת דרך אחת”), שמטרתה חיבור יבשתי וימי של מדינות באסיה, אירופה ואפריקה (ואף מעבר לכך) לאורך תוואי דרך המשי העתיקה.
בעוד שהממשל הסיני מציג את התוכנית כחזון שאפתני וצודק של קירוב בין תרבויות ומדינות וחיבור גלובאלי הדוק יותר, הרי שהביקורת הנשמעת על התוכנית (שוב, בעיקר במערב) הינה שמדובר במזימה סינית לקולוניאליזם כלכלי וחיבוק דב סיני למדינות שהינן חשובות אסטרטגית למדיניות הסינית שמטרתה השתלטות על משאבים והתפשטות מדינית, כלכלית ואף צבאית.
וכך, בעוד שהסינים, בעיקר באמצעות חברות ממשלתיות, משקיעים מיליארדי דולרים בבניית כבישים, רכבות מהירות, גשרים, נמלים ועוד במדינות לאורך התוואי וטוענים שהם מסייעים למדינות, חלקן נחשלות, לבנות את תשתיותיהן לצורך פיתוח כלכלי (ורק השבוע אנו חווים בבייג’ינג שבוע חופשי מזיהום אוויר, תודות למאמצי הממשל להנעים את שהותם של מנהיגי מדינות אפריקאיות רבות המשתתפים בפגישת פסגה המוקדשת ליחסי סין-אפריקה, שבה כבר הוכרזו פרויקטים משותפים בכשישים מיליארדי דולרים), הביקורת הנשמעת הינה שמדינות אלו ממשכנות ומסכנות את כלכלתן, את ביטחונן הלאומי ואף את עצמאותן תמורת פרויקטים אלו שיותר משמסייעים להן, משרתים את האינטרס הסיני.
באופן לא מפתיע, האמת נמצאת מן הסתם באמצע. אין ספק כי לסין יש אינטרסים משלה בבואה לקדם תוכניות דוגמת דרך המשי החדשה: סין אכן מעוניינת להשיג גישה לשווקים חדשים ולשפר את התעבורה למדינות רחוקות, גם מכיוון שהדבר לסייע וייצא סחורות סיניות ולייבא משאבים חשובים. בנוסף, לסין יש חברות תשתיות ובנייה רבות שצברו ידע וניסיון רב בבניית תשתיות וממשלת סין רוצה, מטבע הדברים, לדאוג לכך שיזכו במכרזים וישיאו רווחים.
כשחברות סיניות משתלטות על נכסים, מכרות ועוד במדינות העולם הראשון או השלישי יש לקחת בחשבון כי סין היא מדינה בעלת צרכים רבים, עם אוכלוסייה של כ- 1.35 מיליארד איש. הצורך באספקה שוטפת של מזון, אנרגיה ועוד לאזרחיה נובע לאו דווקא מרצון בשליטה עולמית אלא עשוי לצמוח דווקא מהצורך להבטיח את רווחתם של אזרחיה, בדומה למה שכל מדינה מחויבת לעשות, בוודאי מדינה עם אוכלוסייה גדולה כ”כ ועם מחסור בחלק ממשאבי טבע הכרחיים, בדגש על תחום האנרגיה.
מצד שני, ניתן להבין גם חלק מטענות המערב: סין מצפה לגישה פתוחה לשווקים ומקווה לעידוד השתתפות של חברות סיניות במכרזים בינ”ל, אך לא תמיד מספקת את אותם התנאים לחברות זרות שמנסות לפעול בסין, בוודאי בתחומים של בניית תשתיות או פרויקטים לאומיים אחרים. בנוסף, אין ספק שהמבנה הריכוזי והממודר לעיתים של הכלכלה הסינית שונה מזה שאליו רגילים במערב ויש מחסור במידע, אם כי במקרה זה, גם האינטרסים של חברות מערביות שפועלות כביכול בשקיפות לצורך השאת רווחים לבעלי המניות שלהן אינם תמיד גלויים די הצורך ומעבר לכך, ההתנשאות המוסרית של המערב על פני סין אינה תמיד עומדת במבחן המציאות, בוודאי לא לאורך ההיסטוריה העקובה מדם שלו, אך דומה שגם לא תמיד בהווה.
ומה לגבי ההגבלות של מדינות מסוימות על השקעות סיניות בתחומי הטכנולוגיה? לדעתי, במקרה זה מדובר על רצון בסיסי מובן של המערב לשמר יתרון טכנולוגי שהולך ומתכרסם, מתוך חשש להפסיד בתחרות הכלכלית מול סין. מדובר ברצון בהחלט מובן, אך ראוי לשים אותו בקונטקסט הנכון, של רצון לשמר יתרון קיים ולא כמלחמת בני אור בבני חושך.
ואם לסכם את הנושא, ההסתכלות המערבית על סין מציירת בצבעי השתלטות עולמית מה שניתן לתאר גם, בראייה פחות פסימית, כרצון של הממשל הסיני להבטיח את קיומו ואת רווחת אזרחיו, תוך כדי המשך הצמיחה הגבוהה שכבר הוציאה מאות מיליוני סינים ממעגל העוני לחיי הנוחות של המעמד הבינוני, כאשר סין בסה”כ תופסת את תפקידה הטבעי של מדינה שהינה המאוכלסת בעולם במקביל להיותה אחת מהציוויליזציות העתיקות בו. המערב, לפי גישה זו, מבלבל אימפריאליזם ושאיפות לשליטה עולמית עם אינטרסים לשימור עצמי של מדינה ושלטון.
ולשאלת מיליארד הדולר: מה (לדעתי בלבד, כמובן) צריכה להיות המדיניות הישראלית ביחס למעורבות הסינית ההולכת וגוברת בכלכלה הישראלית?
אז כן, בשנים האחרונות ראינו יותר ויותר חברות סיניות פעילות בארץ, הן בתחום התשתיות (חלק משמעותי ממכרזי התשתית הגדולים בארץ מבוצעים ע”י חברות סיניות) והן בתחום רכישת חברות (שתי הדוגמאות הבולטות הן רכישת אדמה ע”י חברת כמצ’יינה ורכישת תנובה ע”י ברייטפוד, אך מדובר על עשרות רבות של חברות, בעיקרן מהתחום הטכנולוגי, בשנים האחרונות).
במקביל, החלה להישמע בתקשורת הישראלית ביקורת ביחס לפעילות הכלכלית הסינית הגוברת בישראל, ובמקרים מסוימים חברות סיניות שביקשו לרכוש חברות ישראליות שההשקעה בהן הייתה כרוכה בקבלת אישור רגולטורי (ובהקשר זה מדובר בעיקר על חברות מתחום הביטוח) לא קיבלו את האישור, כשאחת מהספקולציות שעלו הייתה שהאישור לא התקבל עקב נושא היעדר השקיפות במבנה השליטה והמשטר התאגידי בחברות סיניות.
לאחרונה עלה נושא זה אף בכנסת, כאשר ביולי האחרון נערכה ישיבה ובה דנו בנושא ההשקעות הסיניות בישראל ועלה רעיון להקים ועדה שתפקח על השקעות זרות בארץ, בדומה לוועדות שקיימות במדינות אחרות בעולם.
אני מאמין כי כל קביעת מדיניות ממשלתית שקופה וברורה בנושא זה תהיה מבורכת. כמובן, כל עוד אותה ועדה תהיה אחראית על השקעות זרות לישראל ממדינות זרות בכלל ולא רק מסין, מאחר ואין שום סיבה לתת יחס חורג (לרעה) למדינה ידידותית כמו סין.
לגבי נושא ההשקעה הסינית בתשתיות בארץ – דומה כי במקרה זה אין מקום ממשי לדאגה. החברות הסיניות זכו במכרזי התשתית מאחר והציעו את ההצעות הטובות והזולות ביותר, לא מכיוון שהן סיניות. הניסיון שיש לישראל עם הפרויקטים שהקימו החברות הסיניות (דוגמת מינהרות הכרמל) היה ברובו ניסיון מוצלח, והסינים מקבלים תשלום עבור הפרויקטים שהם מקימים עבורנו, ולא שליטה, כך שאין צפי לקביעה סינית לגבי ספינות שמותר או שאסור להן לעגון בנמל אשדוד, למשל. דומה שמקרה התשתיות הוא דוגמא קלאסית של Win-Win: סין בונה פרויקטים גדולים שמממשים את החזון הממשלתי שלה בדבר החייאת דרך המשי, חברות סיניות זוכות במכרזים ועבודה ואילו ישראל נהנית מהידע והניסיון הסינים בבניית פרוייקטי תשתית גדולים, במחיר תחרותי ומבלי לאבד פרומיל מחוסר תלותה או ריבונותה עקב כך.
כמובן, שבמידה והחברות הסיניות לא עומדות במחויבויות רכש הגומלין שהן כפופות לה בהתאם לתנאי המכרז והחוזה, יש לנקוט נגדן בצעדי אכיפה, כפי שהיינו עושים כלפי כל חברה זרה אחרת.
ומה עם תחום הטכנולוגיה וההשקעות הסיניות בחברות טכנולוגיה?
בכל הקשור לטכנולוגיות לא ביטחוניות, הרי שישראל וההיי-טק הישראלי לא יכול להפנות מבטו רק למערב. סין היא שוק יעד ראשון במעלה והתעלמות ממנו תעלה ביוקר. ההשקעות הסיניות בהיי-טק הישראלי מביאות, מעבר לכסף, גם ידע בנוגע להתנהלות הנכונה בו ופתיחת דלתות לשוק זה ולשווקים נוספים התלויים בו. מבחינה זו, העניין הסיני בחברות הזנק ישראליות הינו מבורך ואני מאמין כי זהו משהו שעל מדינת ישראל לעודד, לא לבלום.
כך שלישראל, כמדינה קטנה ומוטת יצוא, הניווט במים הסוערים והגועשים של הכלכלה העולמית כתוצאה ממלחמת הסחר הנוכחית בין סין וארה”ב לא צפוי להיות קל, אך חשוב לנסות ולהכווין את הסירה תוך התחשבות במעמדה החדש של סין, תוך הכרה בכך שהכלכלה הישראלית, בדגש על ההיי-טק הישראלי (המנוע של הכלכלה) לא יכולים להתעלם ממנה ותוך ההבנה כי העניין הסיני בישראל הינו בשורה טובה מבחינתנו ולא רעה ועל בסיס הבנה זו (שראוי, כמובן, כי תהיה שקולה, זהירה ומפוכחת) לבסס את החלטותינו.
