בשיחות עם הורים מהגן של הבת שלי לא פעם נשאלתי : איך אנחנו עושים את זה? איך אנחנו מגדלים ילדים חכמים כל כך?
השאלה הזו שמתייחסת בהערצה לחינוך היהודי נשמעת סטיגמטית ביותר, אבל לחברות האמהות שלי היא גורלית. הן חושבות על עתיד הילדים שלהן ומבחינתן, הוא מתחיל כבר בגיל שנתיים.
ילדים סיניים היום הם ילדים עסוקים, כאשר מעבר לחינוך הפורמלי , הם מבלים את זמנם בתכניות לימוד והעשרה. לכל ילד (או שניים) יש, שישה מבוגרים שדואגים לעתיד שלו. בראייה המשפחתית התחרות כל כך קשה שכבר מהגיל הרך צריך לעבוד על היתרונות התחרותיים ולהצטיין. המשמעות המעשית היא שההוצאה לחינוך למשפחה סינית היא מהגבוהות בעולם.
זו תופעה חברתית מעניינת עם השלכות מיידיות וארוכות טווח שאת חלקן נוכל לבחון רק בעוד עשור או שניים.
במקביל למירוץ הסיני אחר השכלה, גם ההנהגה הסינית מבינה ששוק העבודה משתנה ונכבש על ידי מכונות חכמות, ובכדי לממש את תכניתה להפוך לאומה חדשנית היא צריכה להשקיע משאבים רבים בבסיס החדשנות: חינוך. תכנית החומש של ה-13 (2015-2020) מבקשת להשיג “מודרניזציה של מערכת החינוך”, שמשמעותה, בין היתר, היא מהפכה דיגיטלית בתחום.
הממשלה הכריזה על תקנות שונות כדי לשפר את התשתיות וכמו כן מעודדת בתי ספר לאמץ טכנולוגיות חינוכיות שונות. מעבר לכך, היא משתמשת בתמריצים כדי לעודד מומחים סינים בתחום החינוך שעזבו, לשוב לסין כדי לסייע בפיתוח מערכת חינוך מודרנית ומתקדמת.
כיום, טכנולוגיות החינוך בסין מתמקדות בעיקר בלמידה מקוונת עבור K-12 (כלומר שתים-עשרה שנות הלימוד הפורמליות), שימוש בתכנות ולומדות, לימודי אנגלית והדרכת מורים. בשנת 2016, 4.7 מיליון בוגרים טריים במקצועות המדע, הטכנולוגיה, ההנדסה והמתמטיקה הצטרפו לשוק העבודה בסין, יותר מפי 8 ממספר הבוגרים בארה”ב.
דו”ח של ה- OECD צופה כי בשנת 2020, 37% מבוגרי המקצועות הללו באוניברסיטאות בעולם יהיו מסין. זו התקווה הגדולה ביותר עבור ממשלת סין להפוך את המדינה מאומה יצרנית לאומה חדשנית.
חברות סיניות וחברות זרות זיהו את הפוטנציאל ובשנת 2016 סטרטאפים בתחום טכנולוגיות חינוך בסין גייסו 1.2 מיליארד דולר ב-2017, מספר חברות החינוך שמספקות שירותים מקוונים בסין הגיע ל- 9,500, פי שניים מהמספר אירופה. . לפי ההערכות, קרנות הון סיכון תשקענה 30 מיליארד דולר עד שנת 2020 בתחום טכנולוגיות החינוך בסין, סכום שיעקוף את הסכום להשקעות זהות בארה”ב. שוק החינוך בסין עתיד להראות צמיחה שנתית של 17%, כשב-2020 יעמוד על כ-252 מיליארד דולר.
בעתיד הקרוב יותר ויותר מימון לחינוך יתמקד ב- K-12 ולימודים מקצועיים. התוכנית היא להתמקד במקצועות הריאליים, בפרט מדע, טכנולוגיה, הנדסה, מתמטיקה, ורובוטיקה, תוך שימוש במתודולוגיה של למידה מבוססת פרויקטים, ושימוש בבינה מלאכותית.
שוק ה- K-12 יכול להוות אתגר עבור חברות זרות, שכן רוב בתי הספר בסין הם בבעלות ממשלתית. בבתי ספר כאלה מערכת קבלת ההחלטות מורכבת ביותר, בדרך כלל, חברות זרות המעוניינות להיכנס לסקטור זקוקות לשותף מקומי חזק ונאלצות לבצע לוקליזציה מוחלטת של המוצר/התוכן הלימודי עבור הצרכים הסינים.
בבתי ספר פרטיים שלא נמצאים תחת קטגוריית חינוך החובה, מקבלי ההחלטות הרבה יותר נגישים ומחפשים להטמיע טכנולוגיות חדשניות שיהפכו אותם ליותר תחרותיים ויצדיקו העלאה בשכר הלימוד.. ישנן הערכות כי עד שנת 2024 יותר מ-12 אלף בתי ספר בינלאומיים ילמדו 6.9 מיליון סטודנטים בסין.
עם השלמת 12 שנות לימוד, נדרשים הבוגרים הטריים להבחן במבחן (Gaokao) שחורץ את עתידם. תוצאות המבחן הן הקריטריון היחיד שקובע לאיזה אוניברסיטה סינית התלמיד יכול להירשם. לתלמידים שלא קיבלו ציון גבוה מספיק כדי להתקבל לאוניברסיטאות המובילות יש שתי אלטרנטיבות: להירשם לבית ספר מקצועי או להפסיק את הלימודים. תחום הלימודים המקצועיים בסין עודנו בחיתוליו ונחשב לחלופה פחות טובה להשכלה אקדמית. יהיה מעניין לראות כיצד יחילו עליו את המהפכה החינוכית הדיגיטלית.
ואם חפשתם עדות נוספת לפוטנציאל האדיר לשוק הזה, כיום בסין רק 150 מיליון איש, 11% מכלל האוכלוסיה, לומדים באופן מקוון (בין אם כחלק מתוכנית לימודי החובה שלהם, תכניות העשרה, או באופן פרטי. ברור שבשנים הקרובות נראה צמיחה אדירה במספר הזה.
ואם תהיתם מה אני עונה לאמהות הסיניות, התשובה היא בדרך כלל היא שאנחנו מלמדים לעצמאות, מסוגלות, ויצירתיות. כשהן מבקשות את המתכון אני בדרך כלל מציעה לוותר על שיעור העשרה אחד ולתת לילד קצת להשתעמם ולעשות דברים בכוחות עצמו. לא חושבת ששכנעתי אותן.
