בסוף חודש מאי האחרון ביקרנו, יחד עם משלחת שמנתה 11 חברות חקלאות ישראליות, בעיר קראמאי השוכנת בצפון מערבה של הפרובינציה הצפונית-מערבית ביותר בסין, פרובינציית שינג’יאנג’ שם נפגשנו עם מעל מאה חברות סיניות.
פרובינציית שינגי’יאנג, הגובלת במונגוליה ממזרח, ברוסיה מצפון, בסטאניות ממערב ובפרובינציית טיבט מדרום, מהווה כשישית משטחה של סין, ומאכלסים אותה 25 מיליון תושבים בלבד. הרכב האוכלוסייה בה שונה מהרכב האוכלוסייה בשאר הפרובינציות הסיניות ומכיל לא מעט קבוצות מיעוטים, כגון אויגורים, קזחים, טג’יקים ואוזבקים.
התנאים בפרובינציה אינם קלים, מעבר למרחק מהבירה בייג’ינג (כארבע וחצי שעות טיסה), חלק נכבד מהפרובינציה הינו מדבר גובי, כשבקיץ הטמפרטורות גבוהות במיוחד ובחורף הן יורדות מתחת לאפס. בתנאים קשים אלו (ושל מחסור במים באזורים המדבריים) מנסה הפרובינציה לפתח חקלאות (בדגש על חיטה, כותנה, תירס, בקר וצאן).
מעבר לתחום החקלאות, באזור העיר קראמאי ישנם שדות נפט עשירים. מדובר בעיר הראשונה בסין בה התגלה נפט, שעדיין מהווה את אחד משלושת מרכזי הפקת הנפט הגדולים בסין.
השלטון המרכזי בסין שם דגש רב על קידום הפרובינציות המרוחקות בכלל ופרובינציית שינג’יאנג בפרט והדבר מתבטא בתקציבים ניכרים שמגיעים אליה.
אין ספק, מדובר בפרובינציה שלא קל לפעול בה אליה ושהתנאים בה אינם קלים, אך היתרון של פעילות בפרובינציה מעין זו, הוא כי לא קיימים מתחרים רבים לחברות הישראליות (מרבית החברות הזרות האחרות פועלות בעיקר לאורך החוף המזרחי של סין), וכי הרצון המקומי בשת”פ טכנולוגי עם חברות זרות הוא עצום, מה שמעלה את סיכויי ההצלחה של חברה שבוחרת להתחיל ולפעול במקום.
ההשקעות הרבות שמזרים השלטון לפרובינציה מבטיחות כי סיכויי ההיתכנות לפרויקטים שמתוכננים בפרובינציה הינם גבוהים יותר מבמקומות אחרים ברחבי סין, והניסון הישראלי בפיתוח חקלאות וחיסכון במים בתנאים מדבריים הופך חברות ישראליות מועמדות מצוינות לשת”פים מעין אלו.
מעבר לתחום החקלאות, תחום נוסף שמהווה הזדמנות לחברות ישראליות הינו תעשיית הנפט. הגם שחברות ישראליות אינן מפיקות נפט, נושא הטיפול במים מצד אחד (ותעשיית הנפט היא משתמשת כבדה במים), נושא איכות הסביבה מצד שני וכן נושא אבטחת התשתיות (הן ברמה הפיסית והן ברמת הסייבר) עשוי להוות קרדום לחפור בו מבחינת החברות הישראליות.
כבר במהלך המשלחת שנערכה בסוף מאי נחתמו מספר הצהרות כוונות בין החברות הסיניות לחברות הישראליות וההערכה היא כי ייווצרו לא מעט עסקאות קונקרטיות. מודל הפעולה הזה, של הבאת משלחות ישראליות לפרובינציות והסטת הדגש מהערים במזרח מערבה, עשוי להוכיח עצמו כמודל נכון עבור חלק מהחברות הישראליות, אם כי יש להתמקד בחברות שיש להן כבר ניסיון סיני, מאחר והפרובינציות הינן “סין למתקדמים”.
