“היכן הטיגריס הלבן מסיביר, מתנתו של נסיך הטטרים האכזר, מא האי?” שאלה לי איי נא את הקיסר בעת ששתו תה של בין ערביים בגינת הארמון. עצב ניבט מעיניו של גאו פיי בעת שהשיב כי הטיגריס מת לאחרונה. “כיצד?” שאלה הנסיכה היפה משנגחאי, “הרי היה עול ימים”. הקיסר השיב שעם סיום פסטיבל האביב נכמרו רחמיו על חיית הפרא האהובה והפראית שהסתובבה חסרת מנוחה בכלוב שבגינת הארמון והורה לראש המשמר להחזיר אותה לטונדרה הסיבירית ולדווח לו על מוצאותיה. כעבור מספר שבועות חזר הלה ודיווח כי עם שחרורו מהכלוב, צעד הטיגריס בחשש מספר צעדים, שב על עקבותיו וביקש לחזור אל הכלוב. משמיאן ראש השומרים להחזירו, שוטטה חיית הפרא בקרחת היער את אותו מספר צעדים שאפשר לה הכלוב, לאחר מכן, חזרה על עקבותיה וכך חוזר חלילה, סירבה לאכול או לשתות ולאחר מספר ימים נפלה תשושה והחזירה נשמתה למרום. הנסיכה היפה הביטה, מהורהרת, בקיסר ואז פסקה “לעיתים, חיות, כמו בני אדם, מתמכרות לגדרות המקיפות אותן”. “הצדק עימך” אמר גאו פיי ומחה דמעה מעינו. (מתוך: דרקונים של זהב, נמרים של אבן / מאת ברל גניחוביץ’. תרגם מרוסית: חנוך בכר).
באוקטובר 2015, אחרי למעלה מ- 35 שנים בהן יושמה, נפל דבר בסין. מדיניות הילד האחד הוכרזה כבטלה החל מאחד בינואר 2016, כל אזרח סיני החפץ בכך יכול מעתה להביא שני ילדים לעולם.
ההערכות הן כי המדיניות, ששמה לה למטרה למנוע פיצוץ אוכלוסין בסין וכן להעלות את רמת החיים, אחראית למניעתן של כ- 400 מיליון לידות בסין לאורך השנים. במקור, המדיניות תוכננה להימשך לדור אחד, אך בסופו של דבר, אולי מכוח האינרציה, נמשכה כ- 35 שנים.
קשה להפריז בהשפעת המדיניות הזו על החברה בסין. דור שלם של ילדים נולד כילדים יחידים להוריהם, ופעמים רבות, כנכדים יחידים לשני סבים ושני סבתות. פירמידת הגילאים הסינית השתנתה, ועתה קיים חשש ממשי (חשש שככל הנראה הביא לשינוי המדיניות) שהדור הצעיר לא יוכל לתמוך בדור המזדקן כשייצא לפנסיה. גם המאזן בין המינים השתנה, מאחר והורים רבים העדיפו בנים על פני בנות, ועתה יש מחסור בסין של מיליוני נשים.
מהו הצפי של הצעד הדרמטי להשפעה על החברה הסינית? ובכן, התשובה בהחלט לא ברורה. מי שציפה למבול של הריונות ולידות שיגיעו בעקבות ההכרזה, צפוי כנראה להתאכזב.
עשרות שנות אינדוקטרינציה סינית בכל הנוגע לתכנון המשפחה, לתשובה כיצד צריכה להיראות “משפחה אידילית” ולציפיות המדינה מהתא המשפחתי הותירו את חותמן על האזרח הסיני הממוצע.
נתונים שתומכים בקביעה זו הינם, לדוגמא, הסטטיסטיקה הקובעת כי מתוך 11 מיליון זוגות שמותר היה להם להביא ילד שני לעולם, רק מיליון זוגות מימשו זכות זו בשנת 2014.
מעניין לראות פרסומות לדירות ומכוניות בסין. גם כיום, הזוגות המופיעים שם הינם זוג הורים עם ילד וכלב, או סב וסבתא, זוג הורים ונכד המנגן בפסנתר. המשפחה האידילית, אם כך, עדיין מונה ילד אחד. השינוי טרם חלחל וצפוי שייקח זמן רב עד שיחלחל, אם בכלל.
אם נסתכל בשכנותיה של סין דוגמת יפן וטייוואן, נראה שם את אחוזי הילודה מהנמוכים בעולם. זוגות נישאים בגיל מאוחר ומביאים ילד אחד או מקסימום שניים, עקב רצון למצות את הקריירה קודם לכן ואולי גם רצון לשמור על רמת חיים גבוהה (ילד פירושו הוצאות, כפי שיודע כל זוג בישראל, המדינה עם אחוזי הילודה הגבוהים במערב). במדינות הללו כבר החלו הממשלות לנקוט מדיניות פעילה של עידוד ילודה, כולל סבסוד מעונות יום וכו’, עקב ההבנה ששמירה על חברה בריאה משמעה יותר ילדים.
מעניין שהממשלה הסינית בחרה לא להסיר את מלוא ההגבלות על הילודה אלא הותירה מגבלה בדמות לכל היותר שני ילדים למשפחה. מדובר בצעד שקול, שנעשה, מן הסתם, על מנת לראות כיצד ישפיע על האוכלוסייה לפני נקיטת צעדים דראסטיים יותר.
לדעתי, עשרות שנות הנדסה חברתית הותירו את חותמם על החברה הסינית, ושלצעד האמור לא תהיה השפעה דרמטית על החברה והכלכלה הסינית, מאחר ומרבית האנשים יעדיפו להישאר בגבולות המוכרים שאליהם חונכו – ילד אחד למשפחה.
אני מאמין שתוך כ- 5 -10 שנים אנו עשויים לראות צעד דרמטי הרבה יותר של הממשל הסיני על מנת להתמודד עם הבעיות הדמוגרפיות שלה – הסרת כל המגבלות על תכנון המשפחה ואף החלת צעדים אקטיביים לעידוד ילודה.
לעיתים צעדי “הנדסה חברתית” והגבלות המוטלות על אנשים בתחום החברתי והמשפחתי הן הכרח. יחד עם זאת, לצעדים כאלו עשויים להיות השפעה ומחיר בצורת שינוי חברתי ופסיכולוגי עמוק שעוברת אומה, כפי שממחישה הדוגמא הסינית.
