שנת שליחות (קורונה) ראשונה – סיכום ביניים מהודו

הגעתי למומבאי לפני שנה בדיוק. זאת הייתה ראשית השליחות הראשונה שלי כקונוסול הכלכלי של מדינת ישראל. הגעתי לשרת בהודו מטעם מינהל סחר חוץ, משרד הכלכלה והתעשייה. וזה היה מרגש מאוד ומשמח. מכיוון שביקרתי במומבאי 3 פעמים לפני שמגיפת הקורונה פרצה לחיינו, ידעתי פחות או יותר למה לצפות ( ככל שניתן ללמוד על מקום מביקורים קצרים) והיתה לי הבנה כללית לקראת מה אני הולך. ככה חשבתי לפחות…

כל מי שביקר בהודו, כתייר, סטודנט או למטרות עסקים, התרשם בוודאי מן ההמולה וההתרחשות הבלתי פוסקת במרחבים האורבניים. דוכנים שמוכרים הכל ממזון הודי מטוגן וחריף מאוד או מתוק מאוד, לצד מוצרי אלקטרוניקה או נעליים, מוכר חגורות "עור מקורי" וצעיפים צבעוניים שתר אחרי לקוחות ומסתובב בלי הרף, גברים צעירים עם תרמוס מלא בצ'אי הודי רותח ושרוול כוסות נייר קטנטנות ביד השנייה, עגלות עמוסות בירקות ופירות, ודוכנים יעודיים לקוקוס טרי וטעים, מקדשים הינודאיים לאלים והאלות השונות, שגודלם נע מגודל קופסת קורנפלקס ועד למבנה בגודל של וילה ממוצעת, חנויות למכירת טלפונים חכמים וכל המוצרים הנלווים מהכבלים ועד מצלמות יעודיות, אינספור בתי מרקחת, מסעדות קטנות וצפופות שמתמלאות מדי צהריים (12.30 Lunch TIme!) פרות אשר מספקות ברכה למאמינים, כפכפים, כבל מאריך, פרחים בשרשרת או בזר – את כל אלו ניתן לקנות בחנות או ישירות מן הרוכל/ת הרכונים על שמיכה הפרוסה על המדרכה. ואת כל זה מכילות רק המדרכות, שנראות כמעט ריקות ונוטלות חיים יחסית לכבישים.

בסקירה של ה Tomtom Traffic Index מן השנה שעברה, זכתה מומבאי במקום השני בדירוג גודש התנועה ב 416 ערים בעולם (אם אתם חייבים לדעת, מוסקבה הייתה זאת הוכתרה בראש הרשימה). הרחובות עמוסים לעייפה בכל כלי רכב אזרחי שעולה על דעתכם, וגם כאלו שלא. אוטובוסים, רכבים פרטיים, ריקשות, משאיות בכל הגדלים, כולל משאיות קטנטנות עם 3 גלגלים כדי להוביל סחורה לתוך סמטאות צרות, עגלות עץ להוביל את מה שהמשאיות לא יקחו, אופניים ואופנועים. אינסוף אופנועים/ הונדה, סוזוקי, Bajaj ו- Royal Enfiled (השניים האחרונים הם Made in India). הרחובות עמוסים לעייפה, בכל 3 נתיבים יש במומצע 4 כלי רכב, זה לצד זה, לא כולל דו גלגלי או תלת גלגלי (ריקשות) שמצליחים תמיד למצוא פיסת אספלט בין הרכבים הגדולים יותר להשתחל דרכה. ומה משותף לכולם? כולם צופרים באופן בלתי פוסק. בפעמים הראשונות שנמצאים על הכביש או הולכים ברחוב זה מחריש אוזניים, אחרי כמה שבועות כבר לא שמים לב לרעש. הזדמן לי לדבר בטלפון עם מישהו מישראל בזמן נסיעה. מהצד השני של הקו, הוא ניסה להבין מה קרה סביבי שיש כל הרבה צפירות – "יש הפגנה? היתה תאונה או משהו?". לקח לי שניה להבין, "לא" השבתי "לא קרה כלום, זאת בומביי…"

כל הרעש, ההמולה, בלאגן, שאון, תזזתיות, פעילות מסחרית, דתית, התקהלויות בתחנת אוטובוס, תור למרפאה או מפגשים חברתיים אצל הצ'אי-וואלה (מכין הצ'אי. מילולית: נער התה). זכרתי את כל אלו, וזה מה שציפתי לפגוש כאשר ירדתי מכבש המטוס מלא ציפיות ורעיונות בכובעי החדש כנספח המסחרי. כל זה לא היה… הרחובות היו שקטים יחסית, המון חנויות סגורות, חלקן לצמיתות (פשטו רגל) וחלקן באופן זמני עד שהקורונה תאפשר להן להיפתח, עשרות אלפי הדוכנים הקטנים שנראים כמו חלק בלתי נפרד ממדרכות העיר נעלמו כלא היו. היתרון היחיד במצב האנומלי הזה היו הפקקים – הם כמעט ולא הורגשו, אלא בשעות העומס. זאת היתה עיר שונה, עיר שמנסה לצאת מהסגר שהייתה בו, ממגבלות חברתיות ומגבלות כלכליות, ועושה זאת עם המון סבלנות הודית ובאיטיות אין קץ. כאילו מומבאי כולה ניסתה להקיץ מתרדמת חורף ארוכה ומתחה לאיטה את השרירים המכווצים והמפרקים הנוקשים.

בשלב הבא מגלים שאנשי הקשר, מנהלים בחברות המקומיות שאתה כל כך מצפה ומייחל לפגוש פנים אל פנים, לשתות איתם קפה (בפועל ב 9 מ 10 פגישות שותים צ'אי) ולדבר איתם על טכנולוגיה ישראלית, פשוט לא זמינים. הם עובדים מהבית, הם עזבו את מומבאי כדי לסעוד את הוריהם או סתם כי המשרד שלהם נסגר עד הודעה חדשה והם לא מצאו סיבה להישאר בעיר. כל ההסברים על חדשנות ישראלית ואיך הפיתוחים תוצרת כחול לבן יאפשרו להודו אוכלוסייה בריאה יותר, מים ואוויר נקיים, תוצרת חקלאית איכותית ותשתיות מוגנות מפני מתקפות סייבר עוברים לפלטפורמה הדיגיטלית ומבלים שעות מול  ZOOM, MS Teams ודומיהם. אז מה? זה קרה בישראל וכמעט בכל העולם… מה הביג דיל? אז זהו, שכאן זה ביג דיל. ולקח זמן להבין את זה.

בפעם הראשונה שיכלתי באמת לפגוש נציגי חברות הבנתי עד כמה המפגשים הדיגטליים חשובים והכרחיים נוכח מגבלות הקורונה, אך אינם מספקים. יש ערך שלא ניתן להגזים בחשיבותו במפגשים אישיים. זה נכון בכל העולם, וזה נכון שבעתיים בהודו. הצורך של ההודים לפגוש אותך פנים אל פנים, להכיר אותך, לקשקש על הא ועל דא, לפני שהשיחה עוברת לקווים המקצועיים יותר, הוא קריטי. במילים אחרות, הצ'אי ששותים ביחד שווה יותר מ 1000 שיחות זום, וזאת הדרך היחידה לבנות מערכת יחסים טובה עם הצד ההודי. בשנה וחצי בהן נציגי החברות הישראליות אינן יכולות לטוס ולהגיע להודו, למערכת היחסים הזאת עם אנשי הקשר המקומיים יש ערך גבוהה הרבה יותר. לייצג את החברות, לשמור על האינטרסים שלהם, לגשש עבורן עם אנשי הקשר לגבי מה צפוי בעתיד הקרוב נותן מידע חשוב לכל מי מעוניין לפעול ולעשות עסקים בתת היבשת.

 

גם אתן/ם רוצים/ות לפרוץ ולהצליח בבירה העסקית של הכלכלה הגדלה בעולם? מעונינים למצוא לקוחות בשוק ההודי הענק? יש לכם מוצר שאתן חושבות שיכול לעבוד בתת היבשת ההודית? דברו איתנו!

אתם ואתן מוזמנים/ות לפנות אלינו, צוות הנספות המסחרית במומבאי, ונשמח לעזור לכם/ן לבחון את אינסוף האפשרויות שנמצאות בהודו, ולזהות את הזדמנויות עסקיות מעולות!

חברות המעוניינות לנצל את ההזדמנות מוזמנות לפנות אלינו כאן.

 

אתם מוזמנים להמשיך ולעקוב בבלוג זה ובדף ה LinkedIn  של הנספחות לעדכונים שוטפים.

 

 

 

צור קשר עם:

שגיא איצ'ר

אהבתם? שתפו

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב linkedin
שתפו בלינקדאין
שיתוף ב email
שתפו במייל