יומני הקורונה #4 – השיבה להודו

בראשית השבוע שחלף, בתום תקופה של 4 חודשים (ויום), הצלחתי סוף-סוף לחזור אל הודו. זה קרה ביום ראשון, על טיסת 'ישראייר' המרגשת, שארכה כ-16 שעות ו-3 עצירות ביניים, אל ניו דלהי, בירת הודו. הטיסה הייתה מרגשת, לא רק בשל העובדה שהיא איפשרה לעשרות שליחים ועובדי תעשייה ישראלית (המשרתים בהודו, מתגוררים וחיים בה), לחזור סוף-סוף אל עבודתם וביתם (הודו טרם אישרה הפעלה של טיסות מסחריות), אלא כי היא גם הובילה את חברי משלחת המומחים של משרד הביטחון (מפא"ת), משרד הבריאות וארבע חברות פרטיות שהגיעו לדלהי לצורך ביצוע ניסוי בפיתוח פתרונות מהירים לאיתור נגועי קורונה. ניסוי זה, פרי יוזמת שגריר ישראל בהודו, מתקיים בשיתוף משרד היועץ המדעי לראש ממשלת הודו והמפא"ת ההודי (DRDO).

העזיבה הלא מתוכננת

את הודו עזבתי ב 26.3 באופן לא מאוד מתוכנן. היה זה ארבעה ימים לאחר שממשלת הודו החליטה לסגור את השמים לכניסת טיסות בינלאומיות סדירות, שמונה ימים לאחר האיסור על יצוא ציוד מיגון וציוד רפואי ויומיים בלבד לאחר שראש ממשל הודו הכריז על סגר כללי בכל רחבי הודו (1.0 lockdown).

ההחלטה לאפשר פינוי משפחות שליחים התקבלה בקרב גורמים ממשלתיים כבר ב-15 למרץ, שלושה ימים אחרי שזוגתי ובני עזבו לישראל. עם זאת, חלק ממשרדי הממשלה פינו גם שליחים ולי ניתנה הזכות (הלא טריוויאלית) לקבל החלטה. התחבטתי: מחד, הצורך להוות דוגמא אישית, להיות כאן עם הצוות שלי ולהמשיך לתפעל את ה'מוצב הקדמי' לרווחת החברות הישראליות – במיוחד בעת הזו. מאידך, הדאגה למשפחה שלי שבארץ והידיעה שגם ככה, העבודה בחודשים הקרובים עתידה להיות בעיקר מהבית \ מתוך משרד סגור.

טיסת החילוץ של AirIndia, שיצאה לישראל בלייל ה-26.3 , איפשרה לי להצטרף אל משפחתי נטולת היכולת לחזור אל הודו בה אנו חיים. החשש שלי (בדיעבד – מוצדק) היה כי באם לא אעלה על הטיסה הזו, לא אראה את זוגתי ובני הפעוט חודשים רבים ולא אוכל לסייע להם בכל מקרה של חולי או צרה. ובכלל – להותיר את משפחתך במרחק 5000 קילומטר בזמן משבר בריאותי גלובאלי – מרגיש פחות נכון.

בתנאים של חוסר וודאות – בהתראה של 48 שעות ומבלי לדעת מתי (והאם) אחזור, מצאתי עצמי אורז מזוודה, נוסע על כבישיה הריקים של דלהי (מחזה חסר תקדים) ומגיע אל שדה התעופה הבינלאומי השומם (שנפתח במיוחד בעבור שתי טיסות החילוץ לישראל – הטיסה בה טסתי וזו שיצאה כארבע שעות מאוחר יותר, של אל על). גם הטרמינל היה שומם. כל העסקים היו סגורים וצעירים ישראליים גדשו את פינת העישון ומתחם היוגה (יש כזה, באמת) בתוך הטרמינל, בעודם ממתינים לפתיחת שער העלייה למטוס. חוויה משוגעת.

הכניסה לטרמינל הנטוש בשדה התעופה של דלהי 26.3.2020
הכניסה לטרמינל הנטוש בשדה התעופה של דלהי 26.3.2020

עבודה ממרחקים

תקופת השהות בישראל הייתה מורכבת ולא תמיד פשוטה. כמו רבים וטובים בישראל ובעולם שהמשרה שלהם מאפשרת זאת, עבדתי בעיקר מהבית. לעתים התייצבתי לעבודה במשרדים שונים (בירושלים, ת"א או חיפה), למרות שאף אחד מהם הוא לא ממש מקום העבודה. הפרשי השעות הקטנים בין הודו וישראל וצוות הנספחות המורכב מעובדים נמרצים וטובים, איפשר ניהול סביר מרחוק וכולנו עבדנו ב'מתכונת חירום' ובעצימות גבוהה, תוך כדי בידוד, סגר ולעתים אף ע"ח ימי חופשה.

זוגתי ואני חיינו 'על מזוודות', בבית אימי בקיבוץ בצפון, שמאוד שמחה לארח אותנו בביתה לאורך כל התקופה בביתה. זו הייתה הזדמנות מדהימה עבורי – כמו לרבים – לבלות זמן איכות במחיצת המשפחה, לנשום (לראשונה מזה זמן) אוויר גלילי צלול כיין, ולקחת מעת לעת כמה דקות להירגע. אבל בסופו של דבר, מגורים זמניים זה לא בית. זה לא פשוט להסתדר כשהרכב, המשרד, הציוד האישי… ואפילו החליפות הנדרשות להופעה ייצוגית בזום נמצאות במרחקים אבל ידענו להתמודד ולמצוא פתרונות לכל האתגרים.

בשלהי חודש מאי, אפילו הצלחנו להביא לישראל את הכלב שלנו, קופי, שנשאר בביתנו במשך חודשיים שלמים. ואולם, כל ניסיונותיי לעלות על טיסה זו (או אחרת) בדרך חזור להודו, עלו בתוהו. לקראת סוף חודש יוני, נראה היה שזה סוף סוף קורה: קיבלנו הודעה להתכונן לטיסה, לעשות בדיקות קורונה ולהכין את המזוודה. היום דיבורים על ה-2.7, ה-5.7, ה-9.7 ומועדים נוספים ואז באה שביתת טייסי אל על ושוב טרפה את הקלפים. לאחר מכן נעשו ניסיונות לארגן חלופות דרך מינכן, אמסטרדם, פרנפורקט ויעדים אחרים, אבל גם אלו לא קרמו עור וגידים.

ממשיכים לשרת – מכל מקום

מעניין לציין כי משבר הקורונה והמציאות החדשה אותה יצר, איפשרו לנו – כנספחות – להמשיך ולייצר בכלים חדשניים מאות חיבורים עסקיים עבור חברות ישראליות. כמו ארגונים רבים, גם משרד הכלכלה אימץ במהרה את פלטפורמות ה-ZOOM ואנו תקשרנו גם באמצעות ה- Google Meet, ה-Webex וה- Microsoft Teams עם מאות (אולי יותר מדויק אלפי) נציגי חברות ברחבי הודו.

למעלה מ-100 נציגי חברות ישראליות השתתפו בכ-34 אירועים עסקיים מקוונים אותם יזמה, קיימה או קידמה נספחות משרד הכלכלה והתעשייה בניו דלהי בחודשים האחרונים. רובם בהשתתפות מאות חברות הודיות. בנוסף, למעלה מ-36 חברות ישראליות פנו אלינו באופן רשמי לסיוע בתקופה ייחודית זו.

הפניות היו מגוונות: חלקן  בקשות לסיוע בשחרור סחורה תקועה בהודו, חלקן לסיוע בהסרת הגבלות על פעילות מפעלים של חברות ישראליות או מפעלי הספקים של חברות ישראליות בהודו, חלקן לסיוע בקידום פתרונות בשוק ההודי וחלקן עם בקשות הנוגעות לקושי שלהן להוציא אל הפועל הסכמים והתחייבויות הנוגעות לפרוייקטי תשתית, אספקת שירותים והתקנת מערכות בתקופה בה תנועת מומחים מישראל להודו כמעט ואינה אפשרית. כמובן שהיו גם נושאים נוספים. ראוי גם לציין כי צוות הנספחות של משרד הכלכלה והתעשייה בהודו, פעל בחודשים האחרונים לסייע למשרדי הבריאות, הביטחון, החוץ המל"ל, המשל"ט, שראל ושות' במאמץ המרוכז לאיתור ספקי ציוד מגן חיוני, תרופות חיוניות וציוד רפואי מציל חיים.

צוות הנספחות בדלהי, חשוב לומר, ממשיך לעבוד במלוא המרץ מהבית. עם תשתית אינטרנטית רעועה, עומסים עצומים על הרשת, מחשבים אישיים ישנים וחיבור מרחוק שאינו סלחני כלפי ניסיונות גלישה על גבי תשתיות של עולם מתפתח, מצליח צוות קציני הסחר לספק מענה, מידע ושירות ללקוחות הנספחות בהודו ובישראל ולייצר עבורן ערך.

בסופו של יום, בתוך תקופה לא ארוכה, הצליחה הנספחות הכלכלית בניו דלהי להתאים עצמה למציאות המשתנה ואף רשמה שורה של הצלחות שסייעו לארגונים וחברות ישראליות. לצערי היו גם סוגיות שעל אף כל מאמצינו, לא הצלחנו לפתור. נמשיך לעבוד על מציאת פתרונות לנושאים התלויים ועומדים בימים ובשבועות הקרובים.

השיבה להודו

החזרה להודו הייתה חזרה למציאות אחרת: כבר בשדה התעופה הישראלי ניכר השינוי: כלל הנוסעים נדרשנו, כמובן, לעטות מסיכות. השדה היה דיי ריק ורוב החניות סגורות. עמדת מקדונלדס קיבלה קהל במתכונת טייק אווי בלבד והרכישה התבצעה באמצעות כרטיסי אשראי בלבד, בעמדות ממוחשבות בלבד ולאחר עטיית כפפות ניילון חדשות בלבד. חוץ ממקדונלדס, ניתן היה לרכוש קפה ומזון באילנס או להניח תפילין בבית חב"ד. זהו בערך (תאמינו או לא – עשיתי את הכל). בשל השמיים הסגורים לטיסות מסחריות, טיסתנו הלא סדירה עברה גם באדיס אבבה ומומבאיי (לתדלוק בלבד) והתארכה לכדי כ-16 שעות, במקום ה-7 שעות להן התרגלנו מאז מרץ 2018 (המועד בו חברת Air India החלה להפעיל טיסות לישראל, מעל השטח האווירי של סעודיה).

כשנחתנו בדלהי, נדרשתי להגיש תצהירים בעמדה של משרד הבריאות (כצפוי) ולהתעכב יותר מבימי שגרה עד שפקידי ההגירה ווידאו כי יש לי את כל ההיתרים המיוחדים להיכנס אל הודו. הופתעתי לראות כי כל הספסלים הסטנדרטיים בשדה התעופה הוסרו והוחלפו בכיסאות בודדים ומרוחקים כמעה, המבטיחים בידוד חברתי של הנוחתים. היה מפתיע לראות עם היציאה מאזור קבלת המזוודות, כיצד הקימו השלטונות ההודים מאין בית חולים שדה, הקולט ומטפל בחולים החשודים כחולי קורונה בתוך הטרמינל (!).

כל עובדי נמל התעופה (לרבות אלו הישובים מאחורי זכוכית) הקפידו הקפדה יתרה על עטיית מסיכות. הדרך מהשדה אל הבית בהודו הייתה קצרה ומהירה מבימים כתיקונם, בזכות הירידה בהיקף תנועת הנוסעים לעבודות שחלקן עודן מושבתות. ואני? אני נכנסתי לבידוד של 14 יום, כמקובל.

שוב נפרדתי ממשפחתי לתקופה לא ידועה (מסיבות מובנות, היה עדיף שישארו בישראל). עם זאת, כולי תקווה כי כבר בעוד פחות מחודשיים, עם סיום תקופת שליחותי באמצע ספטמבר הקרוב, אוכל לשוב לישראל ולחבק את בני וזוגתי, לנשום שוב אוויר גלילי ולהכין את עצמי אל האתגר המקצועי הבא. 🙂

 

רק בריאות!

צור קשר עם:

ברק גרנות

שלח הודעה

אהבתם? שתפו

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב linkedin
שתפו בלינקדאין
שיתוף ב email
שתפו במייל