באולימפיאדה יש את כל המרכיבים הנדרשים ליצירת אירוע מרתק. מתח. הישגיות. אחווה ספורטאית. זירת התגוששות לאומית שאינה כרוכה בקרבנות. קתרזיס חיובי. יש בסיס לסברא, כי המתחרים מתמודדים על יכולות הצייד המוצלחות ביותר. בין אם מדובר בצייד יחידני ובין אם קבוצתי. המתחרים מציגים בפנינו את ההישגים המשמעותיים ביותר בהתפתחות האבולוציונית של האדם בתנועה מהירה במים ועל פני האדמה, עם ובלי אביזרים מסייעים, ביכולת להטיל חפצים או לקפוץ בין אם לגובה או למרחק, ביכולת הדיוק. במידת הכוח, הטכניקה, וההתגוששות בין בני אדם. ביכולת הקבוצות למקסם ביצוע משותף ולהכריע קבוצות אחרות.
עבור חלק מן העמים בעולם, הזירה הזו הנערכת כל 4 שנים, היא חזות הכל, ועבור אחרים – מים מתחת לגשר. לאורך ההיסטוריה היו לא מעט עמים אשר ביקשו לקבע את הדימוי העממי שלהם ‘כגזע עילאי’ באמצעות זכיה בשטחי ספורט מגוונים ולא פעם, כאשר נוצר פער בין השאיפות לתוצאות, רקחו כימאים גשרים לפער זה. אוסטרליה היא דוגמא מובהקת לאומה חדשה יחסית, אשר רואה במשחקים האולימפיים מבחן אולטימטיבי לשאיפותיה הלאומיות. ישראל מנגד, היא …. מאוד שונה מאוסטרליה.
הבה נבהיר את ההפרש בכמה נתונים ופענוחם:
באולימפיאדה הקודמת (2012) זכתה אוסטרליה ב – 37 מדליות בסך הכל מה שהציב אותה במקום השישי מבין מדינות העולם. ביותר מדליות זהב ממנה זכו ארצות הברית, סין, בריטניה, רוסיה גרמניה ויפן. סך הכל זכתה אוסטרליה במשחקים האולימפיים של 2012 ב- 8 מדליות זהב. 17 כסף ו- 12 ארד. תגובתה הרשמית והאותנטית של אוסטרליה המונה 23 מיליון איש, היתה: תדהמה. ‘לאן נוליך את החרפה’ זעקו כותרות העיתונים. ‘היו לא תהיה’ מחו באיגודי הספורט. ‘אנה פנינו מועדות’ ייללו שדרי תכניות הספורט בטלוויזיה. ‘נעו אמות הסיפים’, טען הרחוב האוסטרלי כולו. וזה מוזר. כי סטטיסטית, האוסטרלים היו דווקא לא רעים כל כך. 109 מדינות חלקו ביניהן 961 מדליות. 300 מזהב. 305 מכסף ו – 356 מארד. בממוצע גס קצת פחות מ- 9 מדליות לכל מדינה. האמריקאים אמנם זכו בלמעלה ממאה מדליות, אבל מדובר בצבר של כ- 50 מדינות. הסינים אמנם זכו בכמעט 90 מדליות, אבל זה קצת לא הוגן כאשר יותר משישית מאוכלוסיית העולם מתחרה תחת אותו דגל. גרמניה אמנם זכו ב – 44 מדליות, אבל מדובר בעם של 80 מיליון איש כך שסטטיסטית מדובר במדליה לכל 2 מיליון איש. האוסטרלים מנגד – זכו בערך במדליה לכל חצי מיליון איש כך שמבחינה יחסית לאפשרויות, ולא בפעם הראשונה הם זכו באולימפיאדה. לא זו הייתה התחושה ברבעים הספורטיביים של סידני, מלבורן ופרת’. אנשים הסתובבו חפויי ראש ועטויי שקים וככלל, התחושה הייתה דומה מאוד לכתוב במגילת איכה על חורבן ירושלים.
ויש לשים אל לב, כי המקצועות בהם זכו הספורטאים האוסטרלים במדליות לא היו מאוד זניחים, אם להתבטא בחופשיות, ואת מירב המדליות הם השיגו בבריכת השחייה, בריצת 100 מ’ משוכות, קפיצה לרוחק ושייט. בנוסף, אוסטרליה חזרה עם עשרות מדליות נוספות בשל העובדה ששלוש נבחרות מייצגות זכו במדליות כמו למשל נבחרת הכדורסל, מה שמעניק אוטומטית מכפלה לכמות הספורטאים השבים לביתם ענודים זרי דפנה.
אמנם עטורי תהילה אולם הציבור האוסטרלי לא המתין בשתי שורות להריע למצעד השבים מאולימפיאדת 2012 אלא, הקריאות, אשר החלו כבר בשבוע השני של התחרויות קראו לוועדת חקירה ממלכתית. המבוכה הייתה גדולה שבעתיים היות והאולימפיאדה התרחשה על אדמת בריטניה, אמא אדמה, עליה רצו האוסטרלים לשווא להוכיח את עליונותם.
איך ניתן להסביר את ההפרש שבין צהלות השמחה של ישראל לאחר הניצחון המרשים יש לאמר של שליחתנו לתחרויות – ירדן ג’רבי, וה-ממש כמעט של שגיא מוקי שמבחינתי קיבל מדלית הצטיינות על מאמץ תחת פציעה, לבין הקמת ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה באוסטרליה באישון לילה ואשר נתבקשה להמציא את ממצאיה האופרטיביים בתוך פרק זמן קצר?
את מצעד הביוש (שיימינג בלעז) שספגו הספורטאים האוסטרליים, קשה היה לפספס. העיתונות כתובה התחרתה במדיות האחרות בניסוח גיליון האישום המפורט שהוצג בפני כל. זה החל ב- ‘במקום להתאמן הם מקיימים תקשורת סלולארית בכל שעות היום’ ונמשך בטענות על היעדר שמירה על שעות שינה, שימוש מיותר באלכוהול, מסיבות חשק ושימוש בכדורי שינה וכימיקלים אחרים.
ועדת האולמפיאדה האוסטרלית, הנפיקה ספר הדומה במהותו לדוח מבקר המדינה השנתי של ישראל ומרתק כמותו, בו נפרשו כל ‘תחלואי’ הספורט האוסטרלי. צריך לקרוא את הדוח כדי להשתעשע ממנו, כי מדובר במדינה שבה כמעט כל ילד בן 5 מצוות לשלושה מקצועות ספורט מקצועניים. מאות אלפים מתלמידי בית הספר קמים לפני הזריחה כדי להספיק לשחות/לרוץ/לדווש/לחתור/לגלוש/להדוף/להטיל/להניף/לדחוק/לכדרר/למשוך/לקפוץ/לקייק…. הבנתם את הפרינציפ. בריכות השחייה בבתי הספר נראות עוד בטרם עלה השחר, כמו הדקות הראשונות שלאחר בקיעה המונית של צבוני ים קטנטנים בכניסתם הראשונה למים ומגרשי הספורט נשמעים כמו טרטור המוני של גדוד טירונים שהתנהג ממש גרוע בשבוע האחרון. ולמרות כל זאת, הם מכים על חטא. אם הם מכים על חטא – מה נעשה אנחנו נעבעך?
רוב האנשים שמהלכים ברחובות סידני, גם אלו שרק הולכים לספר ומשם לסופר מרקט, חמושים במכנסי טייץ הדוקות, מיזעית, נעלי ספורט ומד צעדים אלקטרוני. האמת היא, שספורט היא דת במדינה שבה לאלוהים אין המון מקום במרחב הציבורי. כנסיות, בתי כנסת ואפילו מסגדים מצניעים את פעילותם, אינם עושים שימוש במגפונים ולא עושים מפעילותם הדתית עניין גדול. ובהיות הפרהסיה משוחררת מענייני קדושה, תפסה לה הפעילות הספורטיבית את המקום המכובד והשולט.
וישראל. מה עליה?
ובכן, מעולם לא היינו גדולים בספורט תחרותי ושאינו תחרותי. להוציא את שמשון הגיבור שכל המעיין בסיפור לידתו עלול להטיל ספק קל בנוגע להשתייכותו לעם החי בציון, לא זכורים לי ספורטאים גדולים בקנה מידה עולמי להוציא אולי את מארק ספיץ, השחיין המשופם מארה”ב. יסלח לי טל ברודי אבל, מאז אכילס ומרתון ועד למייקל ג’ורדן ופלפס, ישראלים אף פעם לא היו על המפה.
עד כמה שזה יישמע מוזר, אולי זה כיוון שאנחנו מאמינים באבולוציה והרי, מבחינה אבולוציונית התחרויות האולימפיות מייצגות יכולות אנושיות פרה-היסטוריות ולא רלוונטיות לחיי היומיום. הישראלים כנראה מאמינים באדם הנאור של המאה ה – 21 עבורו, שרירים משתרגים ויכולות הנפה כבר לא עושים את זה.
אצלנו, משקפיים – הם הכידון. הבנת הנקרא – היא הרומח. פתרונות טכנולוגיים – הם כלי הנשק ולכן הזירה היא במעבדה לא במגרש, בטכניון ולא באצטדיון. משחק כדורסל זה עניין נחמד אבל מקסום יכולות ‘קבוצות חשיבה’ היא הטכניקה הקבוצתית הנדרשת. מדליה באליפות נוער בפיסיקה וברובוטיקה שוות עשרות מונים יותר מאשר הטלת חפצים כבדים מברזל אשר שימשו את אבות אבותינו במרדף אחרי בעלי חיים שעירים ועם כל הכבוד ליידוי הפטיש, ולא שאני מבינה מדוע קוראים לכדור השלשלאות הזה פטיש ואיזו טכניקת צייד הוא בדיוק מדמה, את הילדים שלנו עדיף שנכוון למחקר רפואי, ביוכימיה ולמקצועות ההנדסה השונים. הילדים האלה יגדלו ויתכננו רובוט שאם תבקשו, יוכל להטיל כל סדנאת פטישים על מפעיליה עד למאדים, ואם נשקיע בהם עוד קצת – אז גם בחזרה.
(ספורטאי המאה ה-21: פרופ’ אילון לנדרשטראוס, זוכה מדלית פילדס למתמטיקה 2010)
