קוריאה שלי, 2010-2014, מילות פרידה

הפילוסופיה שלי היא שהחיים הם אוסף של חוויות, אשר אנו אוספים בקפידה, כמו אספן בולים, חוויה-חוויה ומתייגים אותן בתיקיית הזיכרון. לעיתים אנו אוספים חוויות נעימות יותר ולעיתים חוויות נעימות פחות.

ארבע השנים בהן הוצבתי בקוריאה הוכיחו לי את התזה הזו; בארבע השנים הללו חוויתי שינוי ביחס שקוריאה מפגינה לישראל מיחס אמביוולנטי ברמה העסקית, ומיחס מתחמק ברמה הממשלתית-פוליטית, לכיוון ענייני ואקטיבי יותר בקרב החברות הקוריאניות, ואפילו שינוי לתפיסה חמה יותר ביחס הממשלתי-פוליטי.

אין אני לוקח על עצמי את הקרדיט לשינוי הזה כלל וכלל. השינוי נובע מתהליכים פוליטיים וכלכליים ארוכי טווח שעברה קוריאה, ועדיין עוברת. תהליכים אלו החלו במשבר הכלכלי של 2008, ועוד קודם לכן, כתוצאה ממשבר המטבעות האסייתי בסוף שנות ה-90', אשר בעקבותיו קוריאה הייתה על סף חדלות פירעון, כאשר גישה אגרסיבית-כלכלית של הממשלה, יחד עם סיוע נדיב מצד קרן המטבע העולמית, הצילו את קוריאה של אז מהמצב של יוון של היום.

הקוריאנים, כמו עמים רבים בעולם, חווים בזיכרון הקולקטיבי שלהם משברים; שלטון כיבוש יפני, מלחמה אשר זרעה הרס וחורבן בכמעט כל משפחה קוריאנית, ועימות מתמשך עם השכנה מצפון. עם זאת, הקוריאנים גם חיים בזיכרון הקולקטיבי את משבר המטבעות האסייתי. משבר אשר פירק מס' קונגלומרטים קוריאניים, כולל קונגלומרט דייהו, ואשר הוכיח את השבריריות של מבנה הכלכלה הקוריאנית, אשר תלוי על מס' מצומצם של קונגלומרטים ענקיים.

מבנה השיטה הכלכלית הקוריאנית מאז אותו משבר, והגישה הממשלתית לטיפול במבנה זה, החל להיות ה"נושא" בכל מערכת בחירות בקוריאה, יחד עם הגישה לצפון קוריאה. במערכת הבחירות האחרונה, אשר התקיימה בסוף 2012, הימין והשמאל קידמו גישה כלכלית שמטרתה שינוי של המערכת. הימין צידד בגישה מתונה יותר, כאשר השמאל צידד בגישה אגרסיבית יותר.

לאחר ניצחון הימין ועליית הגב' פארק גון-הא לעמדת הנשיאה, הוחלט לקדם מערכת כלכלית המבוססת על "כלכלה יצירתית", אשר מטרתה קידום חברות קטנות ובינוניות להיות מובילות טכנולוגיות, ולא מובלות טכנולוגית ע"י הקונגלומרטים הגדולים כגון סמסונג, LG, יונדאי וכו'. על-מנת ליישם אסטרטגיה זו, הוחלט לקחת את מודל החדשנות הישראלי, ללמוד אותו לעומק, ולהתאים אותו לקוריאה.

מהרגע שישראל הפכה ל"מודל" שקוריאה צריכה ללמוד ממנו, השתנה היחס לישראל, הן ברמה העסקית והן ברמה הממשלתית.

ברמה העסקית, חברות גדולות כגון יונדאי, שמעולם לא ראו את ישראל כיעד לחדשנות בתחום הרכב, החלו להתעניין בטכנולוגיות ישראליות. כמו כן, חברות קטנות ובינוניות התעניינו יותר ויותר באפשרות לנצל את קרן המחקר הדו-לאומית KORIL לשם פרויקטים משותפים עם ישראל.

ברמה הממשלתית, ממשלת קוריאה, אט-אט, הפשירה את היחס לישראל. אם בעבר הקוריאנים בחנו אפשרות לחתום על הסכם אס"ח עם ישראל, ולאחר מכן התקררו מהרעיון, היום אנו מקבלים חיוויים שהם פתוחים יותר לאפשרות שכזו לאור ההכרה של הממשלה שהתמורות של הסכם שכזה לפיתוח גשר טכנולוגי בין המדינות יעלה על ה"מחיר" שכביכול ישלמו מול שותפות הסחר שלהם באזור המזה"ת.

השינוי, או שמא "חלון ההזדמנויות"' שנפתח כתוצאה מהשינוי שציינתי כאן הצריכו התאמה בפעילות הנספחות לפעילות ממוקדת לחיבור חברות ישראליות. על כן, באמצעות השותפים שלנו בארץ – מינהל סחר חוץ, מכון היצוא, המדען הראשי במשרד הכלכלה וארגונים נוספים, הצענו לחברות קוריאניות לבצע פעילויות סקאוטינג טכנולוגי בישראל. פתאום, חברות קוריאניות שלא הייתה להן גישה לישראל, וגם חברות קוריאניות בעלות אמצעי גישה, השתמשו בערוץ זה על-מנת לזהות טכנולוגיות ישראליות, וכתוצאה מפעילויות אלו יש לנו כיום מס' משמעותי של סיפורי הצלחה של חברות ישראליות בקוריאה.

ברמה הממשלתית, הפתיחות של הממשלה הובילה לפוטנציאל של יצירת תשתית רחבה יותר לעסקים בין המדינות. כתוצאה מכך תקציב קרן המו"פ הדו-לאומית, KORIL, הוגדל, ו-2 המדינות דנות באופנים שונים להסרת מגבלות סחר, כולל חתירה להסכם אזור סחר חופשי.

אם נחזור לפילוסופיה שהצגתי בתחילת הפוסט, החוויות שחוויתי בהיותי מוצב כנספח מסחרי בקוריאה, בזמן ובמקום הנכון, הן אלו שהפיקו לי את ההנאה מהשליחות; ייזום פעילות, מינוף הזדמנויות ויצירת ערוצים חדשים לסיוע לתעשייה הישראלית בקוריאה.

חופש הפעולה שקיבלתי מהנהלת מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה אפשר לי לחשוב מחוץ לקופסא, ליזום פעילות, להצליח וגם לטעות. וזו לדעתי חוויית העסקים בקוריאה – חדשנות, יוזמה, הצלחה וגם כישלון, אשר קמים ממנו, לומדים את הטעויות, מיישמים, וממשיכים הלאה.

3_6_006

אהבתם? שתפו

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב linkedin
שתפו בלינקדאין
שיתוף ב email
שתפו במייל

השאירו תגובה